לא מזמן נסענו צפונה למפגש משפחתי.

כהרגלנו, חיפשנו משהו לעשות בדרך: טיול קצר, עצירה בצד נחל, ביקור במעיין, או עוד נקודת עניין שאפשר להעביר בה שעתיים ממלאות עם הילדים.

הבחירה נפלה על עין מודע ועין שוקק, שלאחרונה הפכו חלק מפארק המעיינות החדש שבעמק בית שאן. במילים אחרות: הדבר העיקרי שחדש במעיינות הוא שעכשיו קוראים לזה פארק.

עין שוקק. היה אחלה מקום בטבע לצנן את הראש

כחלק מהמיתוג-מחדש שעברה המועצה האזורית בקעת בית שאן בשנים האחרונות – כן, מתברר שמועצה אזורית זה משהו שצריך מיתוג – שונה שמה למועצה האזורית עמק המעיינות.

השם דווקא מתאים: באיזור נובעים כמה מהמעיינות היותר-שווים בארץ - מבחינת הספיקה ואיכות המים הנובעים תחת הגלבוע.

בואו נודה: האדם הוא יונק שחי בעדרים. יש לזה גם יתרונות, אתם יודעים, ובכל זאת לפעמים כדאי לא ללכת דווקא עם העדר. העדר, כידוע, נוהג כעת דווקא לנסוע לכינרת בשיא החום, ולעלות לחרמון בשיא החורף. יש כמה וכמה סיבות טובות לנסוע לכינרת בחורף (על זה אולי אכתוב בחורף), אך יותר מכך יש סיבות מצוינות לעלות לחרמון דווקא עכשיו. כלומר, אם אתם מעדיפים מזג אויר מצוין וטבע יוצא דופן, על תשלום בכניסה, קור מקפיא עצמות, רגליים רטובות, הידחפויות ותורים עד אין קץ.

כדאי אולי להתחיל בפרפרים. בשנים האחרונות מצאתי את עצמי מספר שוב ושוב כי מתוך כ-140 מיני פרפרים החיים בישראל, 110 חיים בחרמון, ומתוכם - שימו לב - 90 מיני פרפרים חיים אך ורק בחרמון. הנה אחד שצילמתי לבד.

האמת היא שאני יודע שזה משם לפי הפרח.

בסוף השבוע החלטתי שהגיע הזמן קצת לתת צורה לעציצים (נו, החלטתי. המנכלית הכללית הודיעה שזה עובר כל גבול ושיש אורחים לחג). גם צמחים צריכים לאכול מדי פעם, והגיע הזמן לחפור קצת מתחת לקומפוסטר ולהוציא דשן שהיה פעם שאריות מטבח.

אחרי 5 שנים שאני מפריד פסולת מטבח (וליתר דיוק לא מערבב בין סוגים שונים של זבל), נדמה לי שאני יכול לכתוב ספר בעניין, אבל מה שמביא אותי למקלדת הוא מה שמצאתי בתוך הקומפוסט: חיתולים, כלים חד פעמיים, שקיות נילון, עטיפות של תה, כל מיני הפתעות.

הקומפוסטר בפינת גן הירק

ישנם שני מקורות לפלסטיקייה בקומפוסטר: אני, והשכנים שלי. תאמינו או לא, לפני שנתיים הצלחתי לשים קומפוסטר בחצר הבניין המשותף, ליד גינת הירק (המשותפת אף היא). חלק מהשכנים אפילו הביעו נכונות להפריד את הזבל האורגני.

בדרך כלל, הודעות לעיתונות הן לא משהו שנראה לי נכון להתחיל להעתיק לבלוג הזה. אבל לפעמים יש גם מקרים יוצאים מהכלל.

לקראת שבועות הגיעה הודעה מטעם עמותת נגישות ישראל אשר ריכזה מידע נגישות נרחב אודות טיולים, המלצות לבילוי, ואטרקרציות מרכזיות שנבדקו ונמצאו נגישים: דרכי גישה נוחות, חניית נכים, שירותי נכים ועוד לטובת אנשים עם מגבלות אשר יתקיימו במהלך החג.

צוות סוקרי נגישות של העמותה בחר מקבץ מהאירועים הבולטים הצפויים להתקיים במהלך השבועות, יצא לשטח, בדק את הסדרי הנגישות, ופרסם המלצות לבילוי וטיולים נגישים בחג השבועות. יש שם ערב סיפורים, הפניניג לכל המשפחה בקיבוץ יפעת, הופעה של חבורות זמר, פסטיבל קליעת סלים ועוד.

חוויה מעניינת עברנו בסוף השבוע - לילה בחוף אכזיב.

האמת היא שכמו שכתבתי, באמת התכוונו לנסוע לדבורת התבור ומשם לנחל כזיב, עם עצירת לילה בגן הלאומי חוף אכזיב. סיכמנו על קימה מוקדמת ומסלול משפחות במורד הנחל, בנחת, עם הרבה עצירות קפה בבריכות. אבל כידוע הבנאדם עושה תוכניות ואלוהים צוחק.

הרוח שחיכתה לנו על גבעת הכורכר, שעליה פרושות מדשאות הגן הלאומי, לא הייתה בכלל בתכנון. אחרי שגמרנו להיאבק בה ולייצב בקושי את האוהלים בצל המבנה הממלוכי, הבטחתי למתלוננים שלכל היאוחר עד השקיעה היא תשכך. זה קרה עוד קודם, אבל צרות מזג האוויר רק התחילו.

בתחילה היה נדמה לנו שרק נדמה לנו, אבל מהר מאוד התברר שאכן מטפטף. סוף מאי או לא סוף מאי, התחממות גלובלית או לא התחממות גלובלית.

התותים הבודדים המרוחים על רצפת השביל בכניסה לבניין הביאו אותי לחשוב שהזמן טס. האביב רק נכנס, הדגנים מתייבשים בכל מקום במהירות, והנה שניה לפני חג הבציר הגיע זמן התות והפיטנגו.

נדמה לי שלכל אחד יש את עץ התות של ילדותו. את שלי אני זוכר היטב, עץ גדול עמוס תותים שחורים שזכה לביקור מסורתי בל"ג בעומר. תותי עץ לעולם יהיו כרוכים בזכרוני בל"ג בעומר כפי שיום הכיפורים כרוך בריח הגואיבות. ריחות ילדות.

לא ברור אם זה רק רושם, או שמציאות באמת עגומה עד כדי כך, אבל נדמה שלילדים כיום יש הרבה פחות עצי פרי לטפס עליהם. למרבה הצער, התות שבחצר הבניין מספיק גבוה כדי להגיע לחלונה של הזמרת שהשתכנה בקומה הראשונה, אך פירותיו דלים.

בשבוע שעבר רכבתי לי  על הכביש הראשי של אחד ממושבי השרון, ופתאום, לצד הדרך - צפע. שוב הופתעתי לראות את יכולתם של העוברים והשבים שלא לראות את הדברים המעניינים לצד הדרך.

לשמחתכם הייתי בלי מצלמה. הדבר האחרון שהייתם רוצים לראות כאן הוא נחש מת, דרוס ומעוך. תיאלצו להאמין לי: זה היה נחש צפע בוגר, מת לחלוטין, ואני ממש לא בטוח שהוא מצא את מותו בכביש.

משום מה אחזה בי התחושה שמדובר בנחש שאיזה מושבניק הרג, והוציא לכביש המוביל על מנת להזכיר כי זוהי העונה בה הכי צריך להיזהר מנחשים. אחרי תרדמת החורף שלהם, הם עמוסי ארס, ומאוד לא כדאי לחטוף הכשה.

נחש צפע בגרסה החיה (צילום: Dirk Ercken/shutterstock)

פעם שאלתי מומחה לעיבוד מידע ראייתי איך זה שאנחנו לא רואים את הנחשים שסביבנו.

.."זה כבר לא חלום
זה כבר אור זה כבר חום
הביטי אל תוך האש
כמה היא נפלאה
משעה לשעה
וכמה שעות כבר יש.."

אתמול יצא לי לדבר בתוכנית סביבנו ברדיו קול הגליל העליון. זהר לידר, האישה מאחורי התוכנית שאלה  איך זה שאני בעד מדורות.

הסאב-טקסט מוכר: כאילו אתה ירוק, ומדורות זה עשן ומסריח ומזהם את הסביבה. אז מה פתאום אתה בעד? תוך כדי שידור הבנתי: מדורה היא חיבור לטבע. אני לא רואה איך אפשר בכלל להיות ירוק ללא החיבור לטבע, והחיבור לאש, מהיסודות החזקים ביותר בטבע, הוא יותר מחיוני כדי  להיות ירוקים באמת.

ויש פה עוד פן סביבתי חשוב: הישיבה סביב האש מלמדת על אנרגיה, חום, חומר וכל מה שבינהם, הרבה יותר מכל הנוסחאות שתקעו לנו לראש בשיעורי הפיזיקה.

זה שנים ארוכות אני מגדיר את עצמי כפאסיביסט. לא הולך להפגנות, לא יוצא לרחובות לצעוק שהכל בסדר, לא נשכב לפני שום בולדוזר. לא פעיל סביבה, לא פעיל שלום, לא פעיל בכלל. לעתים אני עוד מודה ליושב במרומים שאני עוד פעיל מינית, אבל זה לא שייך לכאן. עם זאת, אם להודות על האמת, ההגדרה העצמית שלי כסביל, היא נגזרת של אקטיביזם.

מי שהצליח להיכנס לי ללב בעניין הזה הוא דווקא גארי יורופסקי, פעיל לזכויות בעלי חיים, שאמר באחת ההרצאות המעניינות ביותר שתורגמו לאחרונה לעברית:  "אני לא שמאלני, אנרכיסט, או איזה היפי עם ארון מלא בחולצות צבעוניות. אני לא ימני, סוציאליסט, או פאשיטס.  אני אקטיביסט". הנה כאן

כמוהו גם אני לא כל אחד מאלה.

בשעה טובה (ואולי לא הכי טובה) עלה לרשת אתר "אורחן לילה", מבית רשות הטבע והגנים, שאמור לרכז את המידע אודות אפשרויות לינת השטח בארץ. אולי זה עניין של ציפיות, אבל אני חייב לומר שהאתר מאכזב ביותר.

קצת רקע: לפני כ-3 שנים החליטה ממשלת אולמרט, באותה ישיבה ידועה במערה, לאשר את תוכנית הקמפינג הלאומית או בשמה הרשמי: תכנית לאומית לעידוד תרבות הנופש והפנאי בחיק הטבע. ארגוני הסביבה אמנם מחו שמדובר בעלה תאנה שנועד להסתיר את התנהלותה הבלתי ידידותית לסביבה של הממשלה (מה שמאפיין את כל ממשלות ישראל), אבל בשורה התחתונה הוקצבו כ-30 מיליון שקל לעניין. דבר ברוך כשלעצמו.