יום שבת, 27 במרץ 2010

בתי היקרה, הגר,

מי יודע היכן את כעת? ערב שבת, ארץ נכרייה.
לב עמוס ברגשות שאין להן מילים? ראש שופע מחשבות שאין להן סדר?
בלב המסע אל המקום הכואב בתבל את נמצא לבדך, עם חבריך למסע החיים.
ואנחנו מרחוק כל כך, לא יכולים אלא לשער את גודש השעה, את גודל המעמד. עומדים מנגד ומחבקים מרחוק וליבנו חסר אותך.
בחווייתי, הגר, לא עברו אלא ימים מספר מאז עמדתי אני, נערה צעירה, על אדמת אירופה מנסה להבין את גודל הזוועה. בחווייתי, לא עברו אלא ימים מספר מאז היית את, ילדה רכה ומתרפקת על זרועותיי, והנה את עצמך, ערב גיוסך, עומדת נוכח אותן הזוועות ממש; עושה צעדים ראשוניים במסע המורכב הזה ושמו 'להיות בן לעם היהודי', מתחבטת בשאלות של מוסר וכאב במחוזות ארץ של אפלה אנושית.

שחר שילוח

החיים כיצירת אמנות (צילום: סאנה קוויסט)

לפני שאתם ממשיכים לקרוא, העיפו מבט על כל מה שסביבכם, על כל החפצים שקניתם, אגרתם ואספתם עם הזמן. האם כל מה שיש לכם באמת נחוץ לקיום שלכם? קצת כמו שכבות שומן שנערמות על הגוף עם כל שנת חיים, כך גם נצבר רכוש, עד שלפעמים הוא קצת מכביד. סאנה קוויסט, צלמת שוודית צעירה, החליטה לבדוק את הרגלי האגירה של בני הדור שלה, דור האיקאה.

סאנה קוויסט, שחיה בעיר גותמבורג, היא העין שעומדת מאחורי הסדרה All I Own ("כל מה שיש לי") שבה תשעה פריימים. בסדרה משתתפים קוויסט וכמה מחבריה, כולם ילידי שנות ה-80. הצלמת ביקשה מניקי, קייל, בנימין, אווה, קרל, סימון, אנדראה, אסה וגם מעצמה, כל אחד בנפרד, לעשות פסל מכל הרכוש שלו ואז צילמה אותו לצד ערימת החפצים.

איה כורם (צילום: ניר פקין)

פסח הוא חג החירות, ברור, והוא גם חג המצות והאביב, כל ילד יודע. אבל בחג הזה מסתתרים נושאים מעניינים לא פחות, ולפעמים אפילו יותר, מהחמצה של בצק. אחד מהם הוא השאיפה האנושית שמפעמת בכולנו -- הנדודים.

אף אחד מאתנו לא יקפוץ על הזדמנות לנדוד עכשיו ארבעים שנה, ועוד במדבר, אבל לכל אחד ואחת מאתנו יש חלום לנדוד: לחצות את ארצות הברית מחוף אל חוף, לתפוס טרמפים בכל אירופה, ללכת את דרום אמריקה עם תיק על הגב או על אופנוע, או לחצות את סין על גב חמור. כולנו גדלנו על סיפורי נדידה, על אנשים שמחליטים לעזוב הכל (לתמיד, או רק לקצת) ולנדוד. החופש קורא מכל הכבישים, קול קורא לנדוד, לנדוד -- אפילו השירים שלנו שרים את שיר הנדודים.

אחרי: רבדר צעיר ב-10 שנים (צילום יח

נוודות, נוודות אמיתית, כזאת שאין בה בית שמחכה בסוף הדרך, נראית כמו צורת החיים הכי קשה שיש. הרי אילו נדודים היו תענוג, קין לא היה מקבל את העונש שגזר עליו להיות נע ונד בארץ. אבל בעוד התנ"ך מלמד אותנו שנדודים זה באסה, המשנה מזכירה שמי שמרבה נכסים מרבה גם דאגות (אבות ב' ז'). לנוודים אין נכסים, בטח שלא נדל"ן, אז גם אם התרמיל קצת כבד על הגב, לבו של הנווד קל.

ב-1999 יצא לאור ספרו של רובין ס. שארמה "הנזיר שמכר את הפרארי שלו", שכבש בסערה את אומת הניו אייג' ולא רק אותה. הספר, כפי שמעידה כותרתו, מותח את גבולות ה"מרבה נכסים מרבה דאגות", ומציע להשאיר מאחור את אורח החיים התזזיתי והסופר-חומרני לטובת חיפוש רוחני (במציאות אף נזיר לא מכר שום פרארי.

איך נולד לנו פה בית נקי? (צילום:Dreamstime)

כמה פעמים בחיים שלי אמרו לי שאני לא יודעת להפסיק בזמן. לדבר, לנקות, לאפות עוד קינוח קטנטן לארוחה חגיגית, עוד חולצה לקטנצ'יק (בטח יהיה קר אחר כך). עוד קילו בשר לזרוק בפריזר פור רייני דיי. שלא יחסר, שלא יהיה קר, שיהיה מספיק אוכל. כמה יותר "מדיים"? הרבה יותר מדי!

בפסח כולם משתגעים מניקיונות. לא סתם ניקיונות. שגעת. חופרים עם קיסמי שיניים בחריצי מסילות הארונות, מזיזים מקררים ממקומם ושואפים ניחוח אקונומיקה רענן. אני לא בנויה לזה. אני הולכת למדפי הספרים, מתחילה לרוקן אותם, באמצע נושר דף שנתלש מאיזה ספר, אני מזיזה את הספה כדי למצוא אותו, רואה מה הולך מתחת לספה ומתחלחלת.

מהות החיים

פרדי מרקורי, סולן להקת קווין, רגע לפני קריעת הים (צילום: Dreamstime)

בתורה היהודית משובצות שלוש פנינים של ספרות קדומה הכתובות במתכונת של שירה. אחת מהן היא "שירת הים" הנקראת ברבים במסורות שונות בשביעי של פסח. "שירת הים" מופיעה בספר שמות ועל פי כותרתה היא נאמרה על ידי משה ובני ישראל לאחר קריעת ים סוף, בה חצו בני ישראל את הים שנבקע, ולאחריהם טבעו בו המצרים: " אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַה', וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר: אָשִׁירָה לַה' כִּי גָאֹה גָּאָה, סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם."

Queen Seven Seas of Rhye

שיר קצר שנכנס להיסטוריה מכיוון שהיה הסינגל הראשון שהכניסה להקה בשם קווין למצער הפזמונים.

שלומי וגנר

ברט וג'ון ג'ייקובס בפסטיבל Life is Good 2011 (צילום:The Life is good Company)

סקס מוכר, את זה כולם יודעים. אבל אם ביום בהיר אחד היה ניגש אליכם אדם זר ומספר לכם שכל מה שאתם צריכים כדי להמריא עם העסק שלכם להכנסות שנתיות של מעל 100 מיליון דולר – זו בסך הכל גישה אופטימית לחיים, כנראה שהייתם מגלגלים עיניים ושולחים את הרוחניק הנאיבי בחזרה למקום ממנו הוא הגיע. לשמחתם של האחים ברט וג'ון ג'ייקובס, שכנראה ידעו דבר או שניים על החיים האלה, אותה גישה אופטימית הובילה אותם להצלחה כלכלית שמעולם לא יכלו לחלום עליה. במקרה הזה הם לא פגשו באדם שהעיר אותם באמצע שגרת החיים למציאות אופטימית, אלא השכילו להמציא את הדמות הזו בעצמם, יש מאין.

(צילום: dreamstime)

אני אוהבת את פסח, אוהבת מצות, אוהבת בורמוליקוס (המצה המטוגנת של הבולגרים), אוהבת ללבוש בגדים חגיגיים, אוהבת להיפגש עם כל המשפחה שלי, אוהבת לתת ולקבל מתנות, אוהבת לשיר אחד מי יודע, אוהבת לצאת לחופשי, אבל ממש לא אוהבת לנקות. אף פעם לא הבנתי את הקשר בין לצאת לחופשי לבין לעשות ניקיון. מבחינתי, לעשות ניקיון זה להיכנס לעבדות ולא לצאת לחירות. בדיוק כמו שאני אוהבת את פסח אני לא אוהבת לנקות, לא אוהבת לטאטא ולא אוהבת לאבק ולא אוהבת לכבס לא אוהבת לגעת בסמרטוטים המצחינים ולא אוהבת לעשות פאנלים; בקיצור, לא אוהבת.

כשהתחלתי ללמוד ולהכיר את נושא המודעות העצמית הזדעזעתי לשמוע את נטאלי בן דוד, מייסדת שיטת סאטיה, אומרת שקיים קשר הדוק בין בלאגן חיצוני לבלאגן פנימי ולהיפך.

(איור: נועה לירבמן-פלשקס)

לפוסטים נוספים של נועה ליברמן-פלשקס:

• מפגשים מהסוג האיראני
• אוהתב אתכם, אבל זה מסובך
• נועה פלשקס מוותרת על השוקולד

לאתר מהות החיים

כשהגוף רפוי והמוח מאבד שליטה במהלך השינה נפתחת הדלת אל התת מודע (צילום: cc-AJoStone)

אנחנו כבר יודעים שלאורך ההיסטוריה האנושית החלומות עזרו להבין את המציאות הגלויה והנסתרת. מומחים לחלומות, כמו יוסף התנ"כי וזיגמונד פרויד המודרניסט, לימדו אותנו שהחזיונות שנגלים לנו בשינה הם בעצם פרשנות של המציאות, פרשנות שצריך לפרש. אבל בתרבויות אנושיות שונות התייחסו אל החלומות כאל יוצרי המציאות עצמה.

אני תמיד אוהבת לחזור ולחטט במורשת של אומות ילידי אמריקה, אולי בגלל שהאנשים האלה לא היו רק יראי שמים, אלא מכבדי טבע באופן כללי. סיפור הבריאה של אנשי אבנקי, שחיו באזורים שנקראים היום ניו אינגלנד בארה"ב ופרובינציות מריטיים בקנדה, הוא מיתוס חלומי ובעצם חלום בתוך חלום.

עוד במהות החיים:

• >> חלמתם על קונכייה או מערה?