בגיל 14, נאנס מנחם רוט בפנימייה החרדית שבה למד. הפגיעה המינית האלימה – מתלמיד חכם בן 21, גדול וחזק ממנו, הידוע גם כלמדן מופלג, ובנוסף לכל, בנו של ראש הישיבה – חזרה על עצמה כמה וכמה פעמים.

 

>>> חבבו את "לאשה בפייסבוק

 

עשרים שנה אחר כך, כשהוא עדיין רדוף יום־יום על ידי אותה פגיעה, מגייס מנחם רוט את כל תעצומות הנפש שלו, את התמיכה מחברים ומאישה אוהבת, ואת המשאבים הכספיים הדרושים; מקדיש שלוש שנים מחייו ועושה מהסיפור שלו סרט עוכר־שלווה ומעורר־תקווה. הוא מתעמת עם הפוגע, גורם לו להכיר במעשיו, ואף מביא אותו לפגישה משותפת עם פסיכולוג, כדי שיבין את גודל העוול שעשה.

 

ביידיש זה נשמע יותר טוב 

"רדוף" הוא קרא לסרטו, שדובר יידיש – השפה המדוברת בסביבה שבה התרחשה הפגיעה. הבחור הפוגע חי עדיין באותה סביבה. כיום הוא נשוי, אב ל־15 ילדים ורב מכובד מאוד בקהילתו.

 

מנחם רוט, קורבן האונס, חזר בשאלה כשהיה בן 18. היום הוא בן 38, חי בירושלים עם מיכל גורן – בת זוג אוהבת ותומכת, לוחמת צדק ומתקנת עולם

כמוהו. הוא מלמד אמנות בתיכון לאמנויות בבירה, ועסוק בכתיבת סרט נוסף. הוא גבר גבוה ונאה, נראה כמו אינטלקטואל בוהמי מעט – ממש לא כמו יוצא ישיבה חרדית. הוא רהוט, מבקש לדייק בניסוחים. חושש ליפול באיזו אמירה שאינה ברורה או מדויקת מספיק. אני מעירה לו על אמירה אחת במהלך הסרט – "אבא של הבחור שתקף אותי, שהיה ראש הישיבה, היה ידוע כבר אז כפדופיל" – שמעוררת פלצות באגביות שלה.

 

ראש ישיבה הוא פדופיל ואתה אומר את זה כלאחר יד?

לרוט יש תשובה מדעית: "המחקר קובע שפדופילים נמצאים בכל מקום, גם בחוג לספרות, וגם בישיבות. הבעיה היא שבחוגים החרדיים שבהם גדלתי לא היו באותה תקופה מנגנונים של ביקורת ושל ענישה".

 

במהלך הסרט, כשמנחם מזכיר לתוקף את מה שהוא עשה לו, הנשימה של הצופה נעצרת: "אתה פשטת את מכנסיך", הוא אומר. "נשארת רק בגטקעס של בחור ישיבה, פיסקת את רגליך ועלית עליי בכוח. אתה בן 21 ואני בן 14. אתה גדול, אני מנחם הנאבעך. חיככת את איברך באיבר שלי עד שהגעת לסיפוק. ניצלת את חולשתי".

 

"התגובה הייתה לקפוא"

מנחם רוט נולד במשפחה של חסידי ויז'ניץ, אחד משמונה ילדים. בגיל שמונה עבר לגור בבית סבו וסבתו. הסבתא, ניצולת אושוויץ, מופיעה בסרט בכמה סצנות מקסימות, ומתגלה כאישה שנונה, בעלת חוש הומור, חמה ולא מאבדת מאהבתה למנחם גם כאשר הוא עוזב את הדת, ובוחר בחיים חילוניים. גם כשהוא מספר לה שעבר פגיעה מינית, היא מגיבה בנאורות יוצאת דופן.

 

בגיל 18, אחרי שחזר בשאלה, הלך ללמוד אמנות פלסטית בבצלאל; אחר כך יצא לכמה שנים לגרמניה. הוא למד גרמנית, חבק חברה גרמנייה ולמד קולנוע לתואר שני. דווקא שם התעורר בו הצורך למצוא את מי שתקף אותו מינית, להתעמת איתו ולעשות מזה סרט.

 

עד כמה הייתה הפגיעה המינית מהנעורים נוכחת ביום־יום שלך?

"היא הייתה נוכחת כל הזמן. לא הייתה דקה בקיומי שהיא לא הייתה נוכחת בה. כמו כתם על המשקפיים, שדרכו אני רואה את העולם. תפסתי את עצמי כאדם ללא הגנה, שמאפשר שיעשו לו דברים כאלה. הייתה לי הרגשה שלא יכול להיות לי טוב ויציב בחיים. לא יכולתי להגיע לקשר אישי מתמשך. כאשר קשר היה מתפתח, הייתי עוצר ושובר אותו. בכל נסיבות החיים הרגשתי שאני מנחם הנעבעך מול בן האדמו"ר הלמדן והחזק.

 

"כשמדובר בתקיפה, יש שלוש דרכים לתגובה: לברוח, לתקוף בחזרה או לקפוא מרוב פחד. אצלי התגובה הייתה לקפוא במקומי, להתכדרר בתוך עצמי; אבל הוא השתמש בכוח כדי להכניע אותי".

 

היה מישהו ששיתפת במה שקרה לך, בזמן אמיתי?

"היה חבר לישיבה שסיפרתי לו מה שקרה. הוא אמר: אני מאמין לך, אבל לא כדאי לך לדבר. זו תהיה המילה שלך נגד המילה שלו, והוא החזק כאן".

 

"הרגשתי שיש לי כוחות"

בזמן עשיית הסרט מגדל מנחם זקן, מתלבש כמו חרדי, עוזב את הדירה שהוא חולק עם מיכל ושוכר דירה שמחלונה אפשר להשקיף באופן קבוע על דירתו של התוקף. במשך חודשים הוא חי בתנאים ספרטניים בדירת המעקב, צופה על מה שקורה אצל הרב. לבסוף הוא משיג את הטלפון של הרב, וקובע עימו פגישות שמתבטלות שוב ושוב. בסופו של דבר הם נפגשים, ולמרבה ההפתעה הרב לא מכחיש. הוא אפילו מודה בשפה רפה: אם זה מה שאתה זוכר, כנראה שכך היה. ואף מסכים ללכת יחד עם מנחם לפסיכולוג. את הכל מלווה המצלמה, אולם פניו של הרב מטושטשים לאורך כל הסרט.

 

למה אתה לא חושף אותו? למה אתה לא מבקש נקמה?

"זה נעשה משיקולים אסתטיים ועניינים כאחת. לי הייתה נטייה לחשוף, להיות הפעם החזק, לא עוד הנרדף. אבל ערה לפיד, עורכת הסרט, החכמה והשקולה, יעצה לי לרדת מאלמנט הנקמה כדי שהמסר יתקבל בצורה נקייה ורחבה יותר. היא יעצה לי לעדן את האוקטבות. אם הייתי לבד, הייתי מרביץ בכל הכוח".

 

חשבת לפנות למשטרה, להתלונן?

"חשבתי, אבל אין שום טעם. אני התחלתי במסע שלי עשרים שנה אחרי שהמקרה קרה. חל על זה חוק ההתיישנות, שזה הזוי כשלעצמו. לקורבנות פגיעה מינית לוקח הרבה שנים להגיע לידי הכרה במה שקרה להם. כשלאדם טוב ונעים, דווקא אז עולים הדברים. אבל אז כבר אין אפשרות חוקית לבקש צדק.

 

"מיכל תמכה בי לצאת אל המסע הזה, וכשקיבלתי מימון מהרשות השנייה, מקרן גשר וקרן מקור, הרגשתי שיש לי כוחות. שהבעיה שלי זוכה להכרה. שהסיפור שלי יכול לתת ביטוי ולתת כוח להרבה אנשים כמוני. וכך היה. במשך שלוש שנים, המפיק רון עופר ליווה אותי וחיזק אותי, גם כשהרגשתי שאין לי כבר אנרגיות להמשיך. בפעם הראשונה כשפגשתי את האיש, מיתרי הקול שלי לא הפיקו שום צליל. נעזרתי בפסיכולוגית שליוותה אותי במשך עשיית הסרט וטיפלה בי כמעט ללא תגמול כספי. בלי זה יכולתי להשתגע. לעמוד מול התוקף שלי – זה מצב שממנו אפשר להגיע ישר באמבולנס לבית משוגעים".

 

"הוא היה בהכחשה"

הפגישה אצל הפסיכולוג, שבה האיש מודה למעשה, נראית די הזויה. מה עוד קרה שם מעבר למה שמראה הסרט?

"היה קודם כל משא ומתן סיזיפי להביא אותו להודאה מפורשת במעשים, ולהסכמה לבוא לפגישה עם פסיכולוג. וכל הזמן מצלמתו של צלם הסרט, יורם מילוא, עוקבת אחרינו; אבל בסרט מופיע רק קטע קטן מזה. הפגישה אצל הפסיכולוג הייתה ארוכה וקשה. האיש הגיע כשהוא לא סגור מה הוא רוצה לעשות בפגישה. הוא רק למד להכיר את קיום המילה 'תקיפה מינית'. הוא לא עיכל שהוא עשה את זה. היו לו מחסומים שירדו בהדרגה. בחיים הרגילים הוא לא שקרן ולא אלים. הוא איש עדין נפש ומלא כוונות טובות. אני פניתי אליו בשפתו שלו, דרך דברי הרמב"ם, כדי שיודה בחטאים שלו. הוא היה בהכחשה. היה לו קשה מאוד. אני יצאתי משם עם כאב בטן שלא הרפה. כל הנושא עלה שוב. לולא הייתה לי את מיכל לא הייתי יכול לעבור את ההתמודדות עם כל הסימפטומים הגופניים והנפשיים שעלו במהלך עשיית הסרט – נדודי שינה, מערכת עיכול משתבשת, חריקת שיניים, נעילת לסת, חוסר יכולת להתמודד עם רעשים, הפרעת קשב וריכוז, כל החבילה".

 

"אחרי שהסרט הושלם שקעתי שוב בהמון מתח: מה יקרה אם הוא לא יצליח, ויושלך לפח. אבל הוא כן עשה את העבודה. עצם העובדה שפתחתי את הפה ואני יכול להגיד: שלום, קוראים לי מנחם ועברתי תקיפה מינית בגיל 14 – זה נותן לי כוח. אני לא עשיתי משהו רע שצריך להתבייש בו. מי שפגע בי צריך להתבייש. בקהילה החרדית יש כבר שיח על אלימות מינית. אנשים מצאו אותי דרך פייסבוק, פנו אליי וסיפרו לי על מה שקרה להם. יש שיח ערני מאוד באינטרנט, באתרים חרדיים. כבר אי אפשר להסתיר את הנושא".

  

מה עשה הסרט לחיים שלך?

"עשיית סרט זה אמצעי עוצמתי מאוד. הוא הופך את יחסי הכוחות. אני עכשיו בעל העוצמה. בנוסף, אני גורם גם לאנשים אחרים להתחזק. כשלעצמי, הפסקתי לעשן, נעלמו לי הסימפטומים, אני אוכל בריא יותר, יש לי קשר זוגי יציב וטוב, יש לי עבודה יציבה, אני עושה ספורט. אני כבר לא שקוע בהרס עצמי. אני כבר לא מנחם הנעבעך".

 

טריילר הסרט "רדוף":