"זהו. מחר אני הולכת לחדר כושר", הצהרתי וחיכיתי לראות תגובות. הקטנה הסתכלה עלי בחשד. היא מעולם לא שמעה את אמא שלה מצהירה הצהרות כאלה. והבכורה, למודת הניסיון, הסתכלה עלי בפליאה והעדיפה לתת לי כמה רגעים להתעשת. כן, אני לא אוהבת ללכת לחדר הכושר. המכשירים, ההמולה, המוסיקה (רמיקסים של מדונה) ובמיוחד מצב הצבירה של הנוכחים שם, לא ממש עושים לי את זה.

הפוסטים הקודמים של זיו:

שונאת את הגינה? תתחילי לזייף

אנחנו לא באמת מכירים את ילדינו

כפוי טובה. יודע כמה סבלתי בלידה שלך?

גיליון "ווג", עוגיות מפנקות ושוֹט של פטל

נפרדת מהגלימה הארוכה והדהויה

ומה שלום אישתך?

קלטת אותי בכניסה ולא חייכת אלי כמנהגך. לקחת את התיק הכל כך כבד שלך והלכת לכיווני במהירות. רצית לצאת משם. וכמה שיותר מהר יותר טוב.

הבנתי כבר ממבט ראשון שמשהו יושב לך על הלב הכל כך צעיר הזה שלך. עצרתי. חיבקתי אותך חזק. מיהרתי לקחת ממך את הילקוט הכבד בניסיון להקל עלייך את הרגע המר הזה שלך.

הסתכלת עלי עם עיני השקד הכל כך מוכרות האלה שלך ולא אמרת כלום. ניסית לחייך, את החיוך הזה שלך, שאת מחייכת אותו רק כשאת פגועה ממשהו. זה לא החיוך העצוב שלך. זה דווקא החיוך הפגוע, זה שקצת מעקם לך את השפתיים ויוצר בזוויות הפה שלך מן קיפולים כאלה כלפי מטה שמרמזים על בכי שכבר רוצה לפרוץ החוצה, מחכה לזמן ולמקום שתהיי בו את עצמך, בלי כל המשחקים.

אני יודעת שזה לא הרגע והמקום לשאול מה קרה.

אתמול ישבנו שלושתנו, ככה, על הספסל בגינה וניסינו לקלוט כמה קרני שמש אחרונות, לפני שהשמש שקעה מאחורי הבניינים החדשים שבנו לנו ליד הבית. הכל היה מושלם. אני באמצע ושתיהן משני צדדי. הקטנה התכרבלה והניחה עלי את הראש והבכורה עשתה לי צמות בשיער. עצמתי את העיניים והרמתי את הראש לכיוון השמש. איזו שלווה. חוויה של רגע קסום לפני שהשמש שוקעת. אבל אז שמעתי אותה, את הורסת השמחות, האמא הזאת שכבר מתה ללכת הביתה, בדיוק באמצע השלווה של שלושתנו. תני עוד רגע. את לא רואה שאנחנו באמצע רגע קסום כאן? אבל היא בשלה. "יאללה, בוא הביתה כבר!" הקרצייה הרסה לנו את הרגע. פתחתי את העיניים. זהו, השמש שקעה.

למה זה מגיע לי? (צילום: shutterstock)

הקרצייה כבר ממש כעסה על הבן שלה, שלא רצה לעזוב את הקרוסלה המתקלפת ואז שמעתי אותה מתנצלת בפני חברתה.

הכול התחיל כשרציתי לפרסם את 'הרומן הרומנטי', הספר הראשון שלי. היא הגיעה ושאלה את השאלות הקשות.

היא: ממש סקס?

אני: כן, ממש. אותו אחד, שמוערך יתר על המידה.

היא: אולי תחשבי על זה שוב? אולי תרצי להיבחר בעתיד לאחד מתפקידי המפתח בעולם המשפט? ומה אם תרצי להיות שופטת?

אני: אז מה? אותם נבחרים לא קוראים סקס?

היא: זה לא מצחיק.

אני: זה באמת לא מצחיק.

הפוסטים הקודמים של זיו:

שונאת את הגינה? תתחילי לזייף

אנחנו לא באמת מכירים את ילדינו

זה אפילו עצוב. הרי בשביל לקבל אישור מהסביבה שאתה מתאים לתפקיד כלשהו אתה צריך להפוך להיות בובה מתורבתת, שלא להגיד מזויפת, של מה שנדמה למקבלי ההחלטות שנדרש לתפקיד. וזה לא רק מקבלי ההחלטות במקום מסוים. זה העולם.

"אמא, את הרי מכירה אותי", אמרה לי בתי כשישבנו לנו בדייט הקבוע אחרי בית הספר, בבית הקפה הקבוע שלנו, היא עם השוקו הקבוע שלה ואני עם הקפה הקבוע שלי. כן, אני מכירה אותן. את שתיהן. והיטב. זה לפחות מה שנדמה לי.

חושבת שאת מכירה אותה? (צילום: thinkstock)

אני חושבת שאני מכירה את תכונות האופי שלהן, אני יודעת מה הן אוהבות ומה הן שונאות. עם מי הן מעדיפות לבלות, מה מצחיק אותן ואת הטעם שלהן בבגדים. לעיתים קרובות אני מנחשת את התגובות שלהן למצבים שונים וכמעט תמיד אני יודעת מה תהיה התשובה שלהן.

אני יודעת שלבכורה יש כמה סוגי חיוכים. החיוך הנימוסי הזה שהיא מפעילה כשהיא לא לגמרי מסכימה עם מה שאומרים לה ולא נעים לה לתקן או להעיר.

עם היד על הלב, מתי זייפת לאחרונה? אף פעם? ברור. כי את פשוט לא מאלה... זהו. שחבל, כי ההפסד כולו שלהם. של הילדים שלך, הכוונה. ולמה אני אומרת? לא מזמן פגשתי בגינה חברה, אחת כזאת, שאני לא זוכרת איפה הכרתי אותה, אולי אפילו בגינה הזאת ממש. טוב נו, אז לא חברה. מכרה. ובזמן ששתינו עומדות בתור האינסופי לנדנדה של הקטנים, התחלנו לדבר: את אוהבת את הגינה, אה?

הסתכלתי עליה במבט מזועזע או מזעזע (אין לי מושג איך אני נראית כשאני מזועזעת). אני? אוהבת את הגינה? טוב, כאן כבר היה לי ברור שחברה שלי היא לא, כי כל מי שמכיר אותי באמת יודע שאני שונאת גינות שעשועים! שונאת. ממש!