השבוע חנכנו בשעה טובה את מסיבת ה'בת מצווש' הראשונה בשכבה של בן ה-11. את ההודעה הרישמית על קיומה בחר הילד להכריז יחד עם הוראת אזהרה "ושלא תתני מעט מדי כסף, כי אני לא רוצה שיגידו עלי בכיתה שאני קמצן".
אילוסטרציה (צילום: thinkstock)
הוראות ברוח ה"לא" אני מקבלת ממנו מדי כמה ימים בניסיון עילאי להפנים אותן: "לא לדבר עם הבנות, כי זה מביך", "לא לחבק ליד חברים כי זה פאדיחה", "לא להתבדח עם חברים, כי הם לא מבינים את ההומור שלי" ובעיקר, אם אפשר ולא קשה, אז לא לנשום לידם. אלוהים, איזה מזל שעברתי את זה. החיים תחת זכוכית המגדלת של החברים תובעים הרבה אנרגיה ודאגה. כל דבר נכנס לספר החיים של קטגוריית כיתה ו' ומאיים לצאת ביום הדין. מאחר והילד ביקש כל כך יפה ואני בהחלט מסכימה שהתכונה 'קמצן' לא מוסיפה חן לדימוי העצמי הנזיל של בני המצווה המתהווים, יצאתי לחקור כמה נותנים.
"האמת? אין לי מושג", ענתה לי בחוסר אונים אימו של י' מהכיתה, אם מנוסה האוחזת בארבעה בנים, כולם עם שמות המתחילים באות י'. "כשי'(הבכור) היה בכיתה ו', דיברנו בינינו האימהות והחלטנו שכולנו נביא את אותו סכום כדי שלא יצא שמישהו מביא יותר או פחות וזה עבד מצויין... רגע, י' הקטן בוכה..." היא נעלמה לשתי דקות ואז חזרה. "את שומעת? אז מה שאני מציעה זה שנעשה את אותו דבר. אני אדבר עם אמא של ש' ואת תדברי עם אמא של ז' וככה עם עוד כמה אמהות וניישר קו". הערצתי את הגישה הפרקטית ונשארנו לסעור מוחות על הסכום.
"או.קיי. שלושים ושמונה ילדים בכיתה..." אמרתי.
"את יודעת שהשנה המסיבות הן שכבתיות", היא הוסיפה פרט מינורי.
"או.קיי. שבעים ושישה ילדים בשכבה..." המונה הוירטואלי התחיל לתקתק, שכן מדובר רק בילד אחד מתוך ה-2.4 ילדים שנמצאים במשפחה ישראלית ממוצעת. יכולנו להמשיך ולחכוך עוד הרבה זמן אם לא היה נזרק אלינו גלגל הצלה בדמות החמישיסטית שהיתה עדה לשיחה כולה. "לילדים מהכיתה השניה נותנים חמישים ש"ח ולילדים מהכיתה שלך נותנים שבעים ש"ח ואם יש חברים ממש קרובים אז נותנים מאה". התרשמנו מחוכמתה הרבה ומיהרנו לרוץ לספר לחבר'ה.
כשעה לפני המסיבה, רגע לפני חתימת המעטפה, גילה י' לאמו שלמרות השיחה, החברים שלו מביאים יותר. "לא היה לי נעים. זה פתאום נראה לי מעט מדי, אז אמרתי שכל אחד יביא כמה שמתאים לו", התנצלה אחת האמהות.
בעולם האמיתי, שלנו, הרעיון הזה מחזיק יופי, אולם בכיתה בה חיים ביחד שש שנים חבורה של שלושים ושמונה ילדים, בהישרדות חברתית ומלחמה מתמדת על ההיררכיה הכיתתית - זה עלול לעלות להם ביוקר.
לתחושת הבגידה היה טעם מר על השפתיים. "היינו צריכות להעלות את הנושא הזה באסיפת הורים בתחילת השנה", אמרה אמו של י' ביאוש ושתינו מיהרנו ליישר קו. "אבל מה אני אעשה?" שאלה אותי אמא של ש', חד הורית לשני ילדים.
"תני כמה שאת יכולה", העברתי לה את המשנה הכיתתית.
זה התחיל לפני כמה שנים, כשהילדים בני המצווה החליטו שלחגיגת ההתבגרות הרשמית הם מעדיפים באופן גורף כסף, מה שפתח פתח למבחני מעמדות סמויים בקרב הילדים, שכן אלה לא חוסכים ומזכים בכינויי "קמצן" את מי שלא עומד בסטנדרטים.
אני מבינה את הילדים החוששים להיות השליחים של החלטות ההורים, הנובעים בעיקר מסדרי עדיפויות כלכליים הקיימים בכל בית. במצבם הנוכחי בו הם בעיקר מתעסקים בקנקן הכולל איזה מותג כל אחד לובש, עם איזה טלפון נייד הוא מסתובב ואיזו מכונית יש לאבא שלו, הם לא יכולים להרשות לעצמם לנוע בשדה החברתי עם הפריווילגיה בה כל אחד נותן "כמה שהוא יכול". כי בעולמם, שנתפס בצבעי שחור או לבן, הם רוצים שוויון. כל דבר פחות מזה נתפס בעיניהם כחולשה.
והורה שלא יכול, נשאר עם ייסורי מצפון, נושך שפתיים ומיישר קו עם מי שהכיס שלו עמוק יותר. כך עשתה אמא של ש' בסופו של דבר. "מה יכולתי לעשות, הוא איים שהוא לא ילך", היא אמרה והוסיפה, "נראה לי שאני אשלח אותו רק למסיבות של הילדות מהכיתה".
נכון, אנחנו לא חיים בחברה שיתופית, אנחנו עמלים קשה לטפח את הדשא שלנו וכן, בא לנו להראות אותו גם לשכן. בצדק הרווחנו אותו וביושר. ובכל זאת, גם בחברה קפיטליסטית יש רעיונות סוציאל-דמוקרטיים שראוי לאמץ ובמקומות שהם נקודות התורפה הישירות שלהם, במקומות החשופים בהם הם עומדים בחזית ומודדים בזמן אמת את גודל הצ'ק במדדים של מי "חזק" ומי "חלש", אפשר לצמצם את האופציות שלהם להנחתה בהחלטה קולקטיבית על סכום אחיד שווה לכל נפש.
כי בסופו של דבר, מה שחשוב לילדים החוגגים באמת באמת... זה שכל החברים יבואו למסיבה וישמחו יחד איתם. ומה שחשוב לנו שילכו בהרגשה טובה. ואם אפשר לשלב בין השניים, מה טוב.
