מאת אביבה ארנפלד

אבא שלי, פסח זיתי-אלבוים, שמר על אוסף מרשים של גלויות שאסף במסעו מפולין דרך וינה לארץ ישראל. הוא נולד בעיר וורשה שבפולין וכשבגר נישא לשפרינצה בלומן, קרובת משפחתו, בת לעיר קטנה בפולין. את מסעו לארץ ישראל החל בשנת 1900, כשקיבל צו גיוס לצבא הפולני והחליט לברוח מאדמת פולין. הוא יצא לדרך קשה, חצה הרים, גבעות וביצות, והגיע לווינה. לאחר שנחשף שם לעולם האמנות, החל לאסוף גלויות. את הראשונה רכש לאחר שצפה באופרה "טנהויזר", מאת ריכרד וגנר. הוא אפילו זוכר שבמהלך האופרה סוס עשה את צרכיו על הבמה..

גלויה מדרזדן: ציור שנושאו גלילאו גליליי.

מאת אסתר אדלר

בשנת 1945, אמי חנה נלקן לבית שנצר ואבי יעקב נלקן חזרו לקרקוב, אחרי נדודים ברחבי ברית המועצות. כמעט כל משפחתם נספתה בשואה והם החלו לבנות את חייהם מחדש.

צילום: שירה שובל

ב-1950, לאחר הערה אנטישמית, יעקב הבין שאין להם עתיד בפולין וגמלה בלבו החלטה לעלות לישראל. הם נדרשו לוותר על אזרחותם  והורשו להוציא רק  אלפיים דולר.

צילום: שירה שובל

כדי להיפטר מכסף רב שהיה ברשותם, הם קנו חפצים רבים כגון מערכות  אוכל מיוחדות, נעלי עור, מטריות מעוצבות. בין החפצים שנרכשו היו תיק וכפפות מעור, פריטים שלא היה להם שימוש בתקופת הצנע בארץ.

צילום: שירה שובל

וכך שכנו להם בבית רהיטים וחפצים מעוצבים  בתקופת הצנע כשמזון ניתן תמורת תלושים ובקצובה.

סבא וסבתא שלי, מנטו ולוטי שהגיעו לארץ מיוגוסלביה, הביאו אותם קופסה לקליית קפה שליוותה את טקס הקפה של שבת אחר הצהריים, בכפר שבו גרו - בית הלוי.

לקראת השעה ארבע, כשהעוגה (בחורף) או האבטיח המסוכר (בקיץ) היו מתכוננים על השיש בצלוחיות זכוכית קטנות, היה מנטו מוציא את קולה הקפה הידני, מכניס לתוכו כמות מדויקת של פולי קפה ירוקים, ועומד ליד הגז לקלות אותם בדיוק במידה. לנו, הילדים זה נדמה כמו קסם, היה קצב סיבוב מיוחד, ותנועות ערבוב מדויקות של הפולים כך שלא יישרפו מחד, ואחידים בקלייה מאידך.
עם סיום הקלייה, הפור היה נופל על אחד משנינו, ולמרות המחאות, היינו ניצבים בחוץ, ליד השולחן בדשא, דקות ארוכות, שתמיד נדמו כמו נצח, והיינו ממשיכים ומערבבים את הפולים בתוך הקולה, עד שהתקררו באופן סופי.

מאת מיה דבש

ביום בו החליט לשכור דירה שתשמש לו משרד, לא העלה בדעתו שתחת ערימות גזירי העיתונים ההונגריים יימצא אוצר שירגש אותו כל כך.

"לא קשה היה לדמיין את מראה הדירה מבחוץ," אומר האדריכל יוסי פרידמן, "החלונות היו מנופצים ועל הדלת היו סימני פריצה. הדירה עמדה ריקה במשך שנים והיתה מנותקת מחשמל, ועם כל צעד שצעדתי פנימה הרגשתי שאני דורך על כלים ושמעתי קולות ניפוץ. אבל, רק כשהרמתי את המזלג המוכסף הראשון הבנתי שאני דורך על המאה ה-19, לא על המאה ה-20. העיתונים שעל הרצפה לא היו היגייניים, הם היו מלאים בלשלשת של ציפורים ובכל זאת פשפשתי בהם והרמתי סכו"מים וצלחות. על גב אחת הצלחות היתה הכתובת Hutschenreuther (חברה בווארית לפורצלן שהוקמה ב-1814).

את כף המרק העשויה כסף טהור, שעל ידיתה חרוט שמה באותיות מסולסלות, קיבלה רות דירינגר (לבית לסר) מהוריה האמידים כמתנת הולדת, בגרמניה ב-1916. כשהייתה בת שלוש נפטרה אמה של רות, והיא גודלה על ידי האומנת הנוצרייה שהמשיכה לטפל בה במסירות כאילו הייתה בתה.

בבית הספר הייתה אמנם הילדה היהודייה היחידה אבל היא לא חשה בזרות או אפליה עד 1933 כשמעמדם של היהודים החל להתערער גם בעיר דירשאו בה חיו. בשנה זו החליטה רות לעלות לישראל לאחר הכשרה בברלין. בין החפצים המעטים שלקחה איתה בעלייתה לארץ, הייתה כף הכסף הקטנה, מזכרת יחידה מאמה.

החיים בארץ לא היו קלים, לא היו בהם מותרות ולא כלי כסף אלא עבודת כפיים קשה והסתפקות במועט. אך, כף הכסף המשיכה לשרת דורות של ילדים, נכדים ונינים שהתחרו ביניהם מי יזכה לאכול בה.

מאת: אסתר אדלר

בשנת 1940 אמי חנה שנצר נלקן ברחה בעקבות אבי יעקב מקרקוב, פולין לעבר שטח רוסיה.
בעצת אמה, חנה לקחה עמה שני חפצים למקרה שתצטרך לשחד מישהו בדרך: בונבוניירה ושעון כיס מזהב.

צילום: שירה שובל

התכנון היה לחצות את הגבול הירוק בין פולין לרוסיה. עם הגיעה לגבול, חנה המתינה עם פליטים נוספים בבקתת עגלון, יחד הם חיכו לערב הסילבסטר, אז החיילים בגבול יהיו שיכורים ותיווצר הזדמנות טובה לברוח.

העגלון דרש מכולם שוחד ומי שלא יעביר דברי ערך לא יעלה על העגלה.
בתנועה חטופה, חנה השליכה את שעון הזהב דרך הגדר ונתנה לעגלון את הבונבוניירה.
מאחר והייתה אישה צעירה ויפה, הסתפק העגלון והסכים להעבירה.

(נרשם במילותיה של סבתא שלי, חיה צובל לבית בלונדר ילידת 1922 מפלסקה ברומניה)

בכל בית יהודי היו גובלנים. היו מכינים אותם שנים. ככל שהיו בו יותר גוונים וצבעים, כך ההכנה הייתה נמשכת יותר זמן. את הגובלנים היו רוקמים מחוט מיוחד, שהיה שזור מ-4 חוטים שונים. בגלל זה הרקמה שלו מעט בולטת.

לפי החשבון שלי, הגובלן הזה הוא בן לפחות 100 שנה. הוא היה תלוי על הקיר, ממסוגר, מאז שאני זוכרת את עצמי... משהו בתמונה הזו תמיד משך אותי. המשפחה שלנו היתה דתית מאוד. אבי ואחיי היו מניחים תפילין והתמונה של הילד מניח תפילין מזכירה לי אותם. אני חושבת שהגובלן היה חלק מהנדוניה של אמא שלי. אמא התחתנה ב- 1910.

חיה גוז'נסקי ומאיר זונשיין נולדו וגדלו בעיר גרודנו שעל גדות נהר הניימן, עיר אשר הייתה מרכז חשוב ותוסס של יהדות פולין בתחילת המאה ה-20. בבעלותה של משפחת גוז'נסקי היה מפעל טבק גדול. השניים נישאו וזמן מה לאחר החתונה דבק בהם החיידק הציוני והם החליט לעזוב את פולין ולעלות לארץ ישראל, למורת רוחם של משפחותיהם.

למרות התנגדות המשפחות הוחלט כי מאיר יעלה ראשון וחיה תצטרף אליו לאחר שישתקע.
בשנת 33' עלה מאיר לישראל. לפני נסיעתו העניקה לו חיה כמתנה רומנטית להצלחת המסע נרתיק סיגריות עשוי כסף ועליו תבליט של ראשי תיבות שמותיהם – M -- מאיר  C -- חיה. עוד הטביעה חיה בפינה השמאלית העליונה של הנרתיק את תאריך עלייתו של מאיר לארץ – 22.3.1933. הייתה זו מתנת פרידה זמנית.