כשסטודנט חיפאי נכנס בשערי אחד מבתי הספר לאדריכלות בבירת הצפון – הטכניון או ויצ''ו - נפתחות לפניו חמש שנים של מחקר אובססיבי על העיר שבה הוא לומד ויוצר. אין אולי אף עיר ישראלית שמספקת כר פורה כל כך למחקר ולטיפול תכנוני, על שלל הקונפליקטים שמצויים בה – ערבים מול יהודים, הזנחה מול שגשוג, טבע מול תעשייה מזהמת, משפחות מול בריחת צעירים, קו חוף מרשים מול תשתיות כבדות, פירוור מואץ מול היסטוריה אורבנית רחבת היקף.

 

עם אסופת המרכיבים האינסופית והמרתקת הזו מתמודדים הסטודנטים לאורך לימודיהם. והתוצאות? לרוב הן אופטימיות, מעידות על הפוטנציאל הרב שרק מחכה למימוש. לא מפתיע, אפוא, שהעיסוק בעיר, במצוקותיה ובמועקותיה ניכר גם השנה בפרויקטי הגמר של מחלקת האדריכלות בוויצו, ובפקולטות לארכיטקטורה ולאדריכלות נוף בטכניון. ההדמיות, כמו בכל שנה, צבעוניות, חתרניות, אופטימיות, מבשרות על עתיד יפה יותר לעיר שמבקשת כבר שנים להרים ראשה מעל פני המים ולא מספיק מצליחה.

 

יחסי יהודים-ערבים

"עירוניות פוסט טראומטית"

מגישה: ענבל פינצ'וב, בת 27, טכניון

בהנחיית האדריכלים אלי דרמן ופרופ' דן איתן

 

ב-1948 נעקרו מחיפה 65 אלף מתושביה הערבים. הם התגוררו בוואדי סאליב, בהדר ובחיפה אל-עתיקה, פיסת עיר אבודה שמסתתרת כיום מאחורי דוכני שווארמה. השכונה הפצועה, שבה התיישבו בני אדם כבר בימי בית שני, משתרעת לאורך כמאה מטרים ממזרח לבית החולים רמב"ם, כלואה בין פסי הרכבת לקו המים.

 

המתחם כולל 27 מבנים, רובם רעועים, שכ-120 נפשות מתגוררות בהם. עוד במתחם כנסייה יוונית ובעיקר גדרות חלודות והזנחה פושעת. האדריכל אלי דרמן, מנחה בפרויקט הגמר, מגדיר את המקום הזה "איים אבודים בתוך מתווה של תשתיות". הפרקטיקה המקובלת בעולם התכנון הישראלי העכשווי קוראת לבצע "פינוי-בינוי" באזור כזה, ומתייחסת אליו כמו "טאבולה ראסה" – למחוק מהיסוד ולהתחיל מחדש. דרמן סבור שפעולה הרסנית כזו אינה הכרחית, ומציין כדוגמה חיובית את הפרויקט של פינצ'וב, שמנסה להתמודד עם הקונפליקט.

 

מתוך הפרויקט של פינצ'וב ( הדמיה: ענבל פינצוב )
מתוך הפרויקט של פינצ'וב (הדמיה: ענבל פינצוב)

 

היא מיפתה את השכבות ההיסטוריות וניסתה לשרטט אותן מחדש, תוך שהיא משתמשת בקווים שנמחקו והוחרבו ובונה מהם קירות. בפרויקט שלה מתוכננות 300 יחידות דיור לצד שטחי מסחר, ציבור ופנאי. "הכי פשוט זה להרוס", אומרת פינצ'וב, "אבל אני אמרתי 'להיפך', יש כאן סיפור שהוליד את מה שקיים ואפשר לעבוד איתו". השסעים נפגשים בין הרכבת לבין הבינוי הקיים ולשכבות הארכיאולוגיות, וביניהם היא בונה את לב ההתחדשות ושומרת על זהותו באמצעות קירות עבים - עדות עכשווית למה שהיה שם פעם.  

 

ענבל פינצ'וב. הצלת שטח ( צילום: מאמא צלמים )
ענבל פינצ'וב. הצלת שטח (צילום: מאמא צלמים)

 

 

יחסי ים-רכבת-עיר

"על עירוניות ודעה קדומה"

מגישה: אליאן וינר, בת 28, טכניון

בהנחיית האדריכלים אלי דרמן ופרופ' דן איתן

 

זה שנים ארוכות שחיפה מתחבטת בבעיות שנובעות ממסילת הרכבת, המפרידה בין העיר לים. הסוגייה צצה מחדש במלוא חומרתה בשנתיים האחרונות, בעקבות החלטתה של רכבת ישראל לשדרג את המסילה באופן שיעמיק את החיץ בצורה משמעותית – החלטה שהקימה עליה מתנגדים רבים, ולבסוף גם את עיריית חיפה שהחליטה לעשות מעשה.

 

לחבר את השברים ( תכנית: אליאן וינר )
לחבר את השברים (תכנית: אליאן וינר)

 

לנגד עיניה של וינר עמדו הקונפליקטים לאורך קו החוף: אלה הקיימים ואלה שעומדים לצוץ בעתיד - הרחבת הנמל, שדרוג הרכבת, פעילות הצבא והקמת שכונות חדשות – שלא ברור מתי יצאו לפועל. בינתיים נמצאת שכונת בת גלים הוותיקה במצב של בידוד ונתק משאר העיר, משום שהיא נמצאת מעבר לפסי הרכבת, על שפת הים.

 

הפרויקט של וינר "מתלבש" על פסי הרכבת. היא הגתה שישה גופים שמזכירים בפרופורציות שלהם את מבני השיכון אך חופשיים יותר בצורתם, כשהרכבת עוברת בתווך. למרות הנטייה הכללית לתכנן פרויקטים אוטופיים שמשלבים מגורים, וינר בחרה בפרוגרמה שתתאים קונסטרוקטיבית ואקוסטית למצב המורכב ושתצליח לאחות את שני חלקי העיר. הבניינים החדשים יכילו שימושים מסחריים-ציבוריים, כשבצד הפונה לשכונות ימוקמו חללים קהילתיים: בית קולנוע, מתחם ספורט ופנאי, ומעל ימוקמו משרדים.

ומה יקרה כשיחשמלו את הרכבת או כשישקעו אותה? וינר אומרת ש"כולם מחכים שמשהו יקרה", ושהיא החליטה לא לחכות אלא להתייחס למצב הנתון. "חיפשתי פתרון שניתן יהיה להוציא לפועל מחר בבוקר. עד שכל הפתרונות הנוספים יצאו לפועל, יעברו עוד 20 שנה", היא אומרת. ייתכן שהיא צודקת.

 

אליאן וינר. לא לחכות ( באדיבות אליאן וינר )
אליאן וינר. לא לחכות (באדיבות אליאן וינר)

 

שיכונים – פינוי או בינוי?

"DiverCIty"

מגישה: אירית לוי, בת 29, ויצו

בהנחיית האדריכלים לירן צצ'יק והורציו שורץ

 

נדמה שמוסדות התכנון לא למדו דבר מאז שנות ה-60, כאשר המדינה בנתה שיכונים שבמרוצת השנים סבלו מאותה מחלה: השטחים הפתוחים ביניהם לא נוצלו והוזנחו. תוכניות בינוי חדשות ברחבי המדינה חוזרות על אותן טעויות, עם מבני מגורים שנטועים בשטחים פתוחים גדולים מדי, רק שבמקום טיח מתקלף מפתים את הרוכשים הפוטנציאליים בחיפוי קשיח ויוקרתי – וכולם רצים לקנות.

 

בעיית קרית אליעזר. הפרויקט של אירית לוי ( הדמיה: אירית לוי )
בעיית קרית אליעזר. הפרויקט של אירית לוי (הדמיה: אירית לוי)

 

"הפתרונות שמציעים הקבלנים לא מתחברים לעיר ורק מחזקים את הנתק שבין האדם לסביבתו", סבורה לוי, שבחרה למקם את הפרויקט שלה בשיכוני הרכבת של קרית אליעזר. היא מציעה להם התפתחות הדרגתית – תחילה בקומת הקרקע, אחר כך בפונקציות ציבוריות, ובהמשך מגורים ותוספת מערך תנועה. הפרויקט "מתערב" בחמישה בלוקים, כשלשלושה בלוקים הוא מוסיף מבנים ולשניים הוא מוסיף "עור" (דאבל-סקין).

 

בנוסף לצפיפות המגורים שתגבר, מוסיפה לוי גם פונקציות ציבוריות של סטודיות ומשרדים, והשאיפה היא להמשיך את קיומו של המרחב גם בזמן הבנייה. בבוא העת ניתן יהיה להרוס את השיכונים הישנים. התהליך שלוי מציעה טומן בחובו שתי בשורות: פתרון לאכלוס הדיירים, שכן אין לפנותם; ושימור ההקשר האורבני של מערכת השיכונים, שמזוהה לטוב ולרע עם מדינת ישראל.

 

אירית לוי. לא ממהרת להרוס ( באדיבות אירית לוי )
אירית לוי. לא ממהרת להרוס (באדיבות אירית לוי)

 

על היעדרם של אייקונים לאומיים

"לגור בציבור"

מגיש: אורן קולמן, בן 29, ויצו

בהנחיית האדריכלים: לירן צצ'יק והורציו שורץ

 

בירושלים ובתל אביב יש אייקונים לאומיים רבים: הכותל המערבי, משכן הכנסת, מוזיאונים גדולים וכיוצא באלה. בעיר השלישית בגודלה במדינה, אולי מלבד מקדש הבהאים שאין לו כל קשר לאתוס הציוני-יהודי-ישראלי, אין אייקון שיהדהד בזיכרונו של תייר המבקר בארץ הקודש. קולמן זיהה את הבעיה ושאל את עצמו מדוע, בעצם, מבנה ציבורי לאומי חייב להיבנות בירושלים. הפארסה סביב הקמת הספרייה הלאומית עניינה אותו במיוחד.

 

הספרייה הלאומית הקיימת ( צילום: מאיר אזולאי  )
הספרייה הלאומית הקיימת (צילום: מאיר אזולאי )

 

לדעתו, השטח המיועד להקמת הספרייה, על גבעה מנותקת, הוא מיקום שגוי בעליל. לכן הוא מציע להעתיק את הספרייה העתידית לחיפה, אל בניין יפהפה, מפורסם ומוזנח מאין כמוהו - שוק תלפיות בשכונת הדר. קולמן "שאל" את הפרוגרמה שהוכתבה למתכנני הספרייה, המשתרעת על פני 30 אלף מטרים רבועים, ופיזר אותה בבניין ובסביבתו.

 

בנוסף הוא מבקש להזריק חיים לאחד האזורים המרופטים בעיר, באמצעות מגורים וכיכר שוקקת שתתמקם בין מבנה השוק לסביבתו. קולמן מציע להשמיש את מבני הציבור הסמוכים הנטושים – בית הפועלים ומרכז סירקין - ולהפכם למבני מגורים, בנוסף לבניינים חדשים. במתחם כולו ייבנו 250 יחידות דיור בגדלים מגוונים, בין 50 מ"ר ל-120 מ"ר. קולמן מדגיש שהוא לא שולל את פתרונות הדיור המוצעים הקיימים, אלא "מציג חלופה נוספת שמזהה הזדמנות בעיר ונקודות מפתח שיכולות להשפיע על השכונה ועל העיר כולה".

 

אורן קולמן. לא לוותר על חיפה ( באדיבות אורן קולמן )
אורן קולמן. לא לוותר על חיפה (באדיבות אורן קולמן)

 

הקונפליקט הטופוגרפי

"בין קודש לחול"

מגישה: שירן גליק חובש, בת 27, ויצו

בהנחיית האדריכלים לירן צ'צ'יק והורציו שורץ

 

תופעה שידועה לתושבי חיפה: חלק גדול מהבניינים בעיר מתרוממים מתוך ואדיות ומתנשאים מעל הרחוב, כשקומת הכניסה מובילה לקומות העליונות או ל'קומות המינוס". כשעומדים ברחוב מתגלים הבניינים בצניעותם, מכיוון שהמדרון והצמחייה מסתירים את חזיתם המלאה. אך כיעורם של המגדלים שמיתמרים והולכים במרוצת השנים מתגלה ממבט מרוחק, כשכל גובהם נתפס ברשתית העין. גליק-חובש, שבחרה להתמקד ברמות ויז'ניץ, מציעה פתרון מקורי להתמודדות עם הטופוגרפיה החדה, ובו בזמן למצוא פתרונות דיור וקהילה לאוכלוסייה החרדית החיפאית.

 

הפתרון של גליק חובש ( תכנית: שירן גליק חובש )
הפתרון של גליק חובש (תכנית: שירן גליק חובש)

 

היא חילקה את מסת הבניין לשני חלקים, כשבתווך קומת עמודים. את המרחב שנוצר היא כינתה "ציר החול", והמשכו במרפסת שפונה לנוף. במקביל תוכנן "ציר הקודש", שבו ממוקמות חצר החסידות והחברותא, ושמוביל לבית כנסת חדש. הפרויקט כולל חמישה בניינים בני 12 קומות ובהם 100 יחידות דיור בנות 150, 100 ו-70 מ"ר. הודות לפיצול המסה הגובה לא מורגש, והישג בולט בפרויקט הוא שרטוט הקו האלכסוני, שכמעט מובן מאליו, אך אינו מאפיין את מבני המגורים בחיפה, שרובם ככולם מזדקרים כתיבות.

 

גליק חובש. ציר חול, ציר קודש ( באדיבות שירן גליק חובש )
גליק חובש. ציר חול, ציר קודש (באדיבות שירן גליק חובש)

 

ההר - לתושבים או לקבלנים?

"Haifa breaks ground"

מגיש: איגור גרושקו, בן 28, הטכניון

בהנחיית האדריכלים גבי שורץ ושמעיה צרפתי

 

בשנים האחרונות מואצת הקמת המגדלים בחיפה, והם מציפים את העיר. אל החטא הקדמון של "מגדל אשכול", בניין האוניברסיטה שמזדקר מעל העיר ופוגע בקו המתאר העדין של ההר, מצטרפים חטאים טריים בזה אחר זה. כך, בניגוד להיגיון הסביר, עומד להיבנות מגדל בכיכר קריית ספר - צומת מרכזי בציר מוריה, שגובה הבניינים הממוצע לאורכו לא עולה על שלוש קומות.

 

גרושנקו מתבונן על המהלכים שמתרחשים בחיפה ושואל אם משאבי הטבע והאיכויות הייחודיות של העיר ימשיכו להיגזל לטובת מגדלים וממון. הוא מצטט את מבקר המדינה, שמתח ביקורת על המהלך: "הוועדה המקומית אישרה תכניות נקודתיות רבות ששינו את אופי הבנייה באזורי העיר, מה שעלול לאלץ את מוסדות התכנון להתאים את התכנון העירוני לתכנון הנקודתי (...) משיקולים צרים, בלי תכנון מקיף, ללא ראייה כוללת".

 

מתוך הפרויקט של גרושקו ( תכנית: איגור גרושקו )
מתוך הפרויקט של גרושקו (תכנית: איגור גרושקו)

 

גרושנקו זיהה את העובדה שפונקציות רבות אינן זקוקות לאור - קניונים, כבישים, אולמות קולנוע – ולכן הוא מבקש להחדיר אותן אל בטן האדמה ולנצל את הקרקע המתפנה למגורים איכותיים. במקביל הוא בחן שני צירים מרכזיים בעיר- מוריה וציר מנהרות הכרמל – שאינם נפגשים במציאות, אך במבט רנטגן מתברר שהם מצטלבים בכיכר קריית ספר. לכן מציע גרושנקו מערך תנועה חדש בציר ה-Z, שאותו הוא ממקם לאורך ציר שבחר: תיבה מלבנית צרה שאורכה 220 מטרים ורוחבה 11 מטרים. בתיבה יש רמפות להולכי רגל ומעליות למכוניות, המובילים לעולם תלת-ממדי, תת-קרקעי ועשיר בפעילות.

 

בפנטזיה שלו מתבסס גרושנקו על אמנים כמו קבוצת ארכיגרם ו- superstudio, אבל יש כאן יותר מדמיון פרוע: יש תקדימים של מערכות מנהרות שיש בהן חיים, במונטריאול ובניו יורק בין היתר. זהו פרויקט גמר שלא שואף לתת מענה מדויק לכל השאלות הרבות שהוא שואל, ואולי טוב שכך. הוא בעיקר מאותת לתושבי העיר, לקברניטיה וליזמיה, שיש בחיפה ערכים שצריך לשמור עליהם.

 

גרושקו. פנטזיה לא דמיונית, בעצם ( צילום: חיים זינגר  )
גרושקו. פנטזיה לא דמיונית, בעצם (צילום: חיים זינגר )

 

הבת הקטנה והמזוהמת

 "Active tankscape"

מגישה: רעות אביטל, בת 27, אדריכלות נוף טכניון

בהנחיית אדריכלי הנוף צופיה רוזנר-סלע ואסיף ברמן

 

ב-1933 הוקמה על חולות מפרץ חיפה שכונת קרית חיים, שמהווה חלק מהעיר חיפה עד היום. שלוש שנים מאוחר יותר הוקמה בסמוך לקריה חוות המיכלים, שהפכה עם השנים לאייקון מפוקפק: 820 דונמים עזובים ומזוהמים. תוכניות שונות שואפות להרוס את החווה, לטובת הקמת שכונות חדשות או כשטחי עורף לנמל. השטח הזה קסם לרעות אביטל, שמספרת כי "למדתי להעריך את החלודה והנופים התעשייתיים האלו, ואני מאמינה שדרכם אפשר ללמוד על מורשת, היסטוריה ושימוש מחודש בקרקע". 

 

מפגע שהופך לחוויה ( הדמיה: רעות אביטל )
מפגע שהופך לחוויה (הדמיה: רעות אביטל)

 

אביטל מציעה בינוי חדש בשלבים. תחילה, שתילת צמחים שיטפלו בזיהום הקרקע; בהמשך, בינוי כ"נגטיב" למיכליות העגולות, עם שימושים של אזורי התכנסות, שטחים ציבוריים וכיכרות עירוניות. באמצעות ה"נגטיבים" נוצרת מערכת מרושתת של מעברים שקושרים את העיר הקיימת עם העיר החדשה. חלק מהמיכליות יושמשו מחדש לפעילות אקסטרים, לחללי הופעות ולמשחקיות לילדים. חוות המיכליות הוא נושא שחוזר על עצמו בפרויקטי גמר, התוצאה המרהיבה והמקורית גם הפעם, כמו גם תקדימים מהעולם (למשל באמסטרדם), מוכיחה שאפשר להזריק חיים לאזור תעשייה תוך טיפול בבעיה חריפה.

 

רעות אביטל. האם זה יתממש? ( באדיבות רעות אביטל )
רעות אביטל. האם זה יתממש? (באדיבות רעות אביטל)

 

נבואה שלא מגשימה את עצמה

 

שנה אחר שנה מייצרים הסטודנטים החיפאים מגוון רחב של רעיונות והצעות. מנגד, בעולם האמיתי, מעט מאוד מתרחש. ראשת המחלקה לאדריכלות בוויצו חיפה, האדריכלית אירית צרף נתניהו, אומרת שצריך לעורר את השיח האורבני בעיר. היא הציעה למהנדס העיר להקים "מרכז אורבני" בעיר התחתית, מעין קליניקה אורבנית, מקום שבו הציבור מוזמן להשתתף בהחלטות התכנוניות, "מעבדה שבה יכולים הסטודנטים להציג רעיונות ולקיים דיונים. זה קיים בכל עיר קטנה באיטליה, אבל העירייה טענה כי היא אינה יכולה להקצות מקום בשביל זה".

 

אלי דרמן, שמתגורר בתל אביב ומגיע לחיפה כאורח, חושב שהמהלכים האחרונים בחיפה (שיפוץ רחוב הנמל והשוק הטורקי) מעידים על כוונות טובות. "התנועה העולמית היום קוראת להטיית נתיבי תנועה לרחובות מוטי הולכי רגל, ואלה נושאים שהעירייה מקדמת. יש עוד מתחמים רבים שצריך לקדם", הוא אומר. צרף-נתניהו טוענת ש"חייבים להתחיל לחשוב איך מחדירים חיים לעיר מבפנים – להדר, למרכז הכרמל - באמצעות העירוניות הפשוטה. זה בסיס נהדר לשיתוף פעולה בין ויצו לטכניון, ואין סיבה שהדיון הזה לא יהיה חלק מהמהלכים התכנוניים בעיר".

 

מעיריית חיפה נמסר בתגובה, כי במתחם 21 פועלים 23 אמנים, מהם 22 חיפאים ועוד חמישה שעברו לעיר בעקבות הפרויקט. "העירייה מקיימת שיתוף פעולה פורה עם הטכניון", נמסר עוד, "ושיתוף פעולה בולט מתקיים עם פקולטות ומוסדות ללימוד ארכיטקטורה ועיצוב, בין היתר עם הטכניון, ויצו ומכללת תלתן. סטודנטים בכל המוסדות האלה היו שותפים בפועל לתהליכי ההתחדשות העירונית. שיתוף פעולה זה יימשך הן מתוך הכרה בחשיבות המוסדות להשכלה גבוהה, והן בזכות התרומה לחשיבה פורצת הגבולות של הסטודנטים".