זה חלל ציבורי שלא יעבוד טוב, אומרת אדריכלית הנוף האמריקאית מרתה שוורץ על הפארק שעומד לקום במתחם השוק הסיטונאי (גינדי TLV) במרכז תל אביב. שמה של האדריכלית הנודעת מופיע באותיות ענק על שלטי-החוצות שמקיפים את הפרויקט, לאחר ששירותיה נשכרו כדי לתכנן את הפארק הציבורי בתוך מתחם המגדלים במשולש הרחובות קרליבך-חשמונאים-בגין – גן שאמור לשרת לא רק את בעלי הדירות בשכונה העתידית, אלא את תושבי העיר כולה - ולשכנע את הלקוחות הפוטנציאליים לרכוש בו דירה.

 

בראיון שהעניקה שוורץ לערוץ האדריכלות של Xnet, לרגל השתתפותה בכנס על עתיד חזית-הים של חיפה, היא מסתייגת מהפרויקט המתוקשר-היטב, שהיזמים שלו מתהדרים בשמה. היא מותחת ביקורת על התכנון של הפארק שלא כחלק מקו הרחוב העירוני, אלא כשטח שמוגבה משמעותית מעל הרחוב. "הם לא באמת רצו שאני אביא לפרויקט את התרומה שאני יכולה להביא לו", היא אומרת על אנשי "גינדי" שהציעו לה לתכנן את הגן. והיא מפרטת:

 

היזם הציב שטח פתוח בגובה 8 מטרים מעל קומת הרחוב. את חושבת שמקום כזה יכול לתפקד?

 

"זה לא יעבוד טוב. חלל ציבורי אמיתי צריך להיות בקומת הקרקע. הם ביקשו מאיתנו לתכנן גן עילי בעבור אלפי האנשים שיגורו מסביב ובשביל האנשים שיגיעו מהקניון שממוקם מתחתיו. בעיניי זו פשרה (תוכנית בניין עיר ייעדה את השטח הפנימי של הפרויקט לשטח ציבורי פתוח, נ"ר). היזם עשה עסקה, ולכן מבחינתו היה חייב להיות שם מרכז קניות. למה צריך להיות שם מרכז קניות? בשביל לעשות כסף. הכל זה כסף".

 

שמה של שוורץ עדיין מתנוסס על השלטים ( צילום: לי יפה )
שמה של שוורץ עדיין מתנוסס על השלטים (צילום: לי יפה)

 

פתרון המדרגות הנעות שיזרימו את הציבור אל הגן אינו מאולץ?

 

"תתפלאי לשמוע כמה היה מסובך לשכנע אותם להציב את המדרגות הנעות. היו הרבה מאבקים על זה, כי חשבנו איך אפשר יהיה לגרום לאנשים להגיע בקלות לפארק. מאוד קשה להגיע לסיטואציה טובה במקרה כזה (של פארק עילי, נ"ר), וזו הייתה פשרה. אולי האנשים שיבואו לקנות ישתמשו בפארק".

 

בתל אביב יש הרבה דוגמאות לפארקים מוגבהים שאינם מתפקדים: גן העיר, כיכר השעות היפות מול הטיילת, כיכר אתרים. למה נראה לך שהיזמים עשו את זה?

 

"אין לי מושג, אין לי קשר לזה. הם רצו את השם שלי. זו האמת, הם רצו את המיתוג שלי וזהו. אני אמרתי להם שזו לא הדרך לעבוד, זה לא הלקוח שהייתי רוצה. זה לא יוכל לעולם להיות פרויקט נוף טוב. הם לא מבינים את הערכים שלי, וכנראה שאנשים (תושבי העיר, לא דיירי המתחם, נ"ר) לא ישתמשו בזה, אבל אני לא ראש העירייה".

 

שוורץ ציינה, כי במקור היא הייתה אמורה לתכנן גם את קומת הקרקע ואת הכיכר של מתחם השוק הסיטונאי, אך הלקוחות ביטלו זאת. לטענתה, "גינדי" לא שילמה לה שכר טרחה על השתתפותה בפרויקט. מ"גינדי" לא נמסרה תגובה לדברים. בהדמיה של הפרויקט, כאן, אפשר לראות את ההגבהה של הפארק לעומת קו הרחוב.

 

חיפה, עם כל הכבוד, היא לא ברצלונה

 

עם רזומה עשיר ברחבי העולם, מרתה שוורץ (ילידת 1950) היא אשה כריזמטית וחיונית, ש"ניו יורק טיימס" תיאר את עבודות הנוף שלה כניסיון לשרטט "ציור פופ-אפ מרטיט". השבוע, בכנס "חזית הים" שאירגנה עיריית חיפה, אפשר היה להתרשם מאופקיה הרחבים: היא מרבה לכתוב, להרצות, ללמד וכמובן שגם לתכנן, ובניגוד למשתתפים האחרים בכנס, היא הציגה פרויקטים מוצלחים של התחדשות חזית-ים ברחבי העולם, בניסיון להסביר מה אפשר ללמוד מהם. ברצלונה הספרדית ונאנט הצרפתית היו שתי דוגמאות בולטות בהרצאה של שוורץ.

 

ההשוואה בין ברצלונה לחיפה אינה קצת בעייתית? הרי מה ש'עושה' את ברצלונה זו הליבה המרתקת של העיר עצמה, ולא רק קיומו של הים.

 

"נכון, מדובר בקנה מידה שונה לחלוטין. אני לא יודעת הרבה על חיפה, אבל הייתי אומרת שחזית הים בחיפה (כפי שמשתקף מחלון הזכוכית במלון 'דן' שבו נערך הראיון, נ"ר) הרבה יותר משמעותית לעיר ביחס לברצלונה, שהיא עיר גדולה עם הרבה דברים שמתרחשים בתוכה והרבה מאוד אטרקציות שמכניסות אנשים לתוכה".

 

נאנט וברצלונה לא הפכו כבר לסוג של קלישאה, כשמדברים על דוגמאות של "חזית ים" מוצלחת? מדוע בחרת דווקא בהן?

 

"כי שתיהן ערי נמל, וחיפשתי את ההבדל בין ערי נמל לערי חוף. בארצות הברית, למשל, רוב הפרויקטים של התחדשות חזית ימית מתרחשים בערי חוף, שאין בהן נמל היסטורי. ברצלונה היא דוגמה טובה, כי זה דבר שמתרחש לאורך הרבה זמן, העיר ידועה בו והוא זוכה לפידבקים רבים. זה עובד וזה מתחולל".

 

בחיפה, שבה מתכננים חזית-ים חדשה, דוגלים בהפרדת שימושים – מקום לתיירות, מקום לקניות, מקום לבילויים, מקום למגורי סטודנטים וכך הלאה. מה דעתך על כך?

 

"אין שום סיבה שימשיכו בחשיבה הזו, וממש לא בעיה לתקן את זה. חייבים לשים את כל הדברים ביחד, וליצור מקום שבו כל האנשים יכולים לקחת חלק ולהיפגש. אנשים היום לא גרים באזור החוף (בחיפה, נ"ר) כי אין להם שום סיבה לגור שם. הם יבואו לגור שם רק אם יעשו חיבור טוב לים, וזה יקרה רק אם הרכבת לא תהיה שם. שום פרויקט לא יעבוד יחד עם הרכבת, חייבים לשקע אותה".

 

הרכבת היא המחסום המשמעותי בין העיר חיפה לבין חוף הים שלה, והמחסום הזה אמור להחמיר כאשר תשודרג מסילת הרכבת הארצית ותורחב בשטח העיר חיפה. למרות התנגדויות לפרויקט, והצעות לשקע את הרכבת מתחת לאדמה כדי ליצור מציאות חדשה בעיר ולמקסם את משאב הטבע הנדיר שלה, העירייה חתמה על פשרה שתשקע רק מקטע אחד של המסילה –באזור פארק הכט, שנמצא דווקא בשוליים שלה, ולא באזור של פרויקט-הדגל "חזית הים", שבו מתגאה העירייה. במלים אחרות, המעבר בין העיר התחתית לבין החזית למפרץ חיפה יופרד במסילת רכבת רחבה, ולא יהיה מעבר חופשי (בניגוד לנמל תל אביב, למשל, או לברצלונה).

 

התוכנית החיפאית. לדלג מעל למסילת הרכבת ( הדמיה: עמי שנער אמיר מן אדריכלים )
התוכנית החיפאית. לדלג מעל למסילת הרכבת (הדמיה: עמי שנער אמיר מן אדריכלים)

 

בכנס שנערך השבוע הציג האדריכל יוסי פרחי מצגת, שבה חילק את קו החוף של חיפה לחמישה מקטעים. הוא דירג את חשיבות המקטעים לעיר והסביר, שבאזור פרויקט "חזית הים" הכי חשוב "להעלים" או "לשקע" את הרכבת. כשמנחת האירוע, אבירמה גולן, שאלה את פרחי אם העירייה טעתה, הוא העדיף להתחמק: "כנראה שלעיריית חיפה היו שיקולים שונים משיש לי".

 

מרתה שוורץ, יש בכלל לאדריכלים השפעה, או שהכל זה פוליטיקה וכסף?

 

"בוודאי שיש לאדריכלים השפעה. העבודה שלנו, בסופו של דבר, היא שאנשים יחשקו במה שאנחנו עושים, ובכך אנחנו יכולים לעשות הרבה מאוד. אם נתכנן חזון מוצלח וחזק, אנשים ירצו אותו, וזה מה שצריך להיות פה (בחיפה, נ"ר). אתן לך דוגמה: תסתכלי על הנעליים שלי. אני לא ממש הייתי זקוקה לנעליים חדשות, אבל ראיתי את הנעליים האלה והן עוררו בי תשוקה. גם אדריכלים צריכים לעורר תשוקה כזו בקרב בני האדם".

 

ומה דעתך על התוכנית החיפאית?

 

"אני לא מכירה אותה לעומק, אבל היא תרגיל טוב. צריך להבין שמה שעמי (האדריכל עמי שנער שמתכנן את פרויקט "חזית הים", נ"ר) עושה, ייקח עוד 20 שנה עד שכל התוכנית שלו תתממש, וגם אם זה יקרה למען הדור הבא זה טוב. אבל כל הזמן צריך לחשוב על הדברים שבדרך - מה קורה בין לבין, מה בונים בין לבין. צריך להכין אסטרטגיה מסודרת וכמה וכמה תוכניות. להתחיל ממשהו, עד שמגיעים לנקודה הסופית". 

 

כדוגמה ל"פרויקט שבדרך" מציינת שוורץ את Grand Canal המוזנח בדבלין, בירת אירלנד, שאותו תיכננה מחדש (נחנך ב-2010). היה חשוב לה לתכנן את הפארק בזריזות, גם אם לא הוקם עדיין בניין התיאטרון (בתכנונו של דניאל ליבסקינד) לצידו, "כדי שאנשים יראו שמשהו מתחיל לקרות". הפרויקט, שפונה לתעלת המים, נועד לשמש כמגנט האורבני החדש של העיר. את המרחב הכולל חילקה שוורץ ל"שטיחים": השטיח האדום, שמוביל מהתיאטרון החוצה ופנימה, מרוצף בחומר דמוי זכוכית שפותח במיוחד לפרויקט. גופי התאורה, שנראים כמו סטיקלייטים, מדמים את המולת "השטיח האדום". מנגד היא שזרה במרחב שטיחים ירוקים שמובילים מהמלון החדש לאזור המשרדים המתפתח, ולעומת "השטיח האדום", זה אזור שמיועד להירגעות ולמנוחה.

 

 

פרויקט נוספת ששוורץ הציגה הוא pier escape בשיקגו, שתוכנן במסגרת תחרות לחידוש navy pier שנבנה ב-1916 ושהחליף מאז שימושים. שוורץ זיהתה שתי בעיות עיקריות במקום: אף שהמים סובבים את המזח, המבקרים בו מנותקים מהאגם; ומיתוגו של המזח כאזור תיירותי בלבד לשעשועים ובילויים, מה שהשפיע על כישלונו. לכן, הא הציעה להוסיף פארק מקביל למזח הקיים, שאינו מתוחם בתוך מלבן מסורתי, אלא מורכב מזרועות הנשלחות למים. בקצה המזח היא הוסיפה מדרגות שיאפשרו למבקרים המקומיים להגיע לאגם. תכנון מהסוג הזה, היא מקווה, יעצים את מספר המשתמשים ויגוון את החוויה שלהם. ההצעה שלה, אגב, לא זכתה בתחרות הזו.

 

ההבדל בין סין לארצות הברית

 

פרויקט קו החוף של אבו דאבי, בתכנונה של שוורץ, נמתח לאורך ארבעה קילומטרים במקביל לאיי לולו – האיים המלאכותיים מול חופי הנסיכות, שהפכו לאחד הפרויקטים המזוהים ביותר עם האדריכלית. זהו אי מלאכותי שנחנך ב-1992, מתוך רצון להשביח את הקרקע לנדל"ן, לאחר כמה תוכניות קודמות שנכשלו, התבקשה שוורץ להכין את הפרויקט, והיא שוקדת עליו בשיתוף Arquitectonica International.

 

התכנון משתרע על פני 5,740 דונמים. המקום ישמש למסחר, מגורים ומלונאות, וכמובן שהוא יכלול גם פארק, באתר של שוורץ נכתב ש"הפארק ימשוך תשומת לב עולמית ללולו", והכוונה היא להפוך אותו ליעד תיירות בינלאומי, על פי משנתם של המתכננים תיווצר בו צורת מגורים חדשה במזרח התיכון, תוך שמירה על עקרונות סביבתיים ובני קיימא. מדובר, מסבירה שוורץ, בתכנון של מערכת פארקים כוללת באזור החוף של אבו דאבי. המרחב מחולק למפרקים, שלכל אחד מהם תפקיד כפול – גגון לטיילת התחתונה שסמוכה לחול, וטיילת עליונה מעל אזורי הישיבה ובתי הקפה. בפרויקט בג'קרטה, בירת אינדונזיה, היא תיכננה אי שמשתרע על פני 1,600 דונמים ובו פארק של 90 אלף מ"ר, שנועד לשמש את כל תושבי העיר ולהציע להם שטחי משחק, מועדונים, בריכת שחייה, אזורי ספורט, כיכרות מוצלות ומבנים שמאפשרים הקמת דוכני מזון ועריכת אירועים בסופי שבוע.

 

 

מדוע, לדעתך, החשיבה על התחדשות חזיתות הים התחילה במדינות מפותחות?

 

"ראשית, משום שהמערב עשיר יותר. כשאתה נמצא במעמד גבוה, אתה רוצה איכות חיים יותר גבוהה. היה תהליך שהפך ליותר ויותר נפוץ, שערכי הקרקע עלו ככל שקרובים יותר למים. זה שינוי גדול מהתקופה התעשייתית, שהיה לים תפקיד אחר, שהוא שימש לתעשייה. היום אנחנו בתקופה אחרת לחלוטין. יש הרבה ערכים שאנחנו מנסים למצות מהים, ואנחנו מחפשים מקום טוב יותר לחיות בו. מה שעוד חשוב להבין הוא שערים מתחרות זו בזו, גם באירופה וגם בארצות הברית. לאנשים יש בחירה לגור איפה שהם רוצים, והם רוצים לגור במקום נחמד. למה שאני ארצה לגור במקום מגעיל?"

 

ומה ההבדל בין תכנון חזיתות הים באירופה ובארצות הברית?

 

"תוכניות האב של האירופאים מתקדמות יותר, מכיוון שהם הרבה יותר נזהרים ושומרים על מה שיש להם בתוך הערים. הם מנסים לשמור על הצפיפות ועל התרבות. בארה"ב האדמה זולה יותר - לא בדאון טאון שיקגו אבל בפרברי העיר כן - ואז אפשרויות התכנון רחבות יותר מבחינה כלכלית. אנחנו (האמריקאים, נ"ר) פחות מעודדים צפיפות".

 

ומה קורה במדינות ערב?

 

"אני עובדת על פרויקט באבו דאבי ויש להם משרד תכנון מעולה ומקצועי, שהם הביאו אליו אנשים מכל העולם. יש להם מומחים לכל תחומי הקיימות, וחזון בנוגע לצפיפות ולתהליך. הבעיה המרכזית, בשונה מהמערב, היא שאין שום תהליך של שיתוף ציבור. הציבור באירופה ובארה"ב שותף לתהליך - יש פידבק, יש דיון, יש החלטות שמתקבלות, יש הרבה יותר שקיפות - ושם זה בכלל לא קיים. עם זאת, הערבים התקדמו מאוד. הם כבר יודעים הרבה יותר טוב איך לבנות ערים".

 

אי-שיתוף ציבור הוא טוב או לא טוב? זה לא יותר קל מבחינת המתכנן?

 

"אני לא חושבת שזה טוב. ברור שזה יותר קל למתכנן, כי אין שום הערות על מה שאתה עושה, אבל התפקיד של המתכנן הוא לעבוד עבור האנשים ולשרת אותם".

 

ומה קורה במזרח אסיה?

 

"יש לי פרויקט בסין, וזו התמודדות עם חברה כל כך שונה, שקשה להסביר אותה. הדרך שבה הם מבינים צורות ומה שהם רוצים מהפרויקט היא דרך חשיבה מאוד שונה משלנו. בחברה הסינית יש לצורות משמעות, לצבע יש משמעות, וכך גם לאופן שבו הדברים יושבים בחלל. יש כל כך הרבה דברים שאתה לא יודע (כאדם מערבי, נ"ר) ושבשבילם הם מאוד חשובים. הדברים צריכים להיות מאוד פיגורטיביים, מחוברים לאיזשהו סיפור או סמל, אחרת הם לא מרגישים שיש סיבה לעמוד מאחוריהם".

 

אדריכל שעובד בסין סיפר לי שלפעמים הם נוהגים לתכנן תחילה, ואז "לתפור" קונספט בדיעבד. גם את נוהגת לעבוד כך?

 

"אנחנו מנסים שלא לעשות מניפולציה. אני לא אומרת שאנחנו לא עושים את זה, אבל אנחנו מנסים לגרום לאנשים להבין את מה שאנחנו עושים ולמה זה טוב".