לא מעט ערים בישראל נוהגות להנחית על עצמן עב"מים אדריכליים, רק כדי להתחרט בדיעבד על הטעות שעשו. תל אביב כבר הוכיחה את יכולתה בתחום הזה, עם פרויקטים כמו התחנה המרכזית החדשה, כיכר אתרים ובית הלוויות בחניון רדינג, שהעיר יכלה להסתדר היטב בלעדיהם. בעוד כחודש ייחשף לציבור אחד המבנים המסקרנים והיקרים שנבנו בשנים האחרונות בעיר: האגף החדש של מוזיאון תל אביב, בתכנונו של האדריכל האמריקאי פרסטון סקוט כהן, שמכפיל את שטחו של מוסד האמנות הבכיר בעיר הגדולה. האם המבנה המרכזי הזה יצליח לייצר חוויה אדריכלית מרתקת שתוסיף נקודות לעיר ולאוהבי האמנות, העיצוב והאדריכלות – או שהוא יצטרף לרשימה העגומה של מבנים מיותרים מהעבר? כבר עכשיו הדעות חלוקות, וההיסטוריה תשפוט.

 

 

רק השבוע הוזכר המוזיאון בעיתון "ניו יורק טיימס", בכתבה מאת פיליפ נובל הסוקרת אירועים עתידיים בזירת האדריכלות העולמית. בין הכוונה להרוס בלאס וגאס שלד לא גמור של גורד שחקים בתכנונו של נורמן פוסטר, לבין חנוכת מוזיאון המלחמה בדרזדן בתכנונו של דניאל ליבסקינד, מציין נובל את האגף החדש כתוצר מעניין, המהווה את עבודתו הגדולה הראשונה של פרסטון סקוט כהן - המוכר בעיקר כתיאורטיקן. ואולם, בשורה התחתונה נובל היה ברור: הבניין הוא אנכרוניסטי עוד בטרם נפתח.

 

האמנם?

 

נמצאים בתוך בור בלי להרגיש

 

נתחיל במיקום ובמספרים: האגף החדש, שבנייתו עלתה כ-50 מיליון דולר, הוא הבניין האחרון שמוקם במתחם התרבות בשדרות שאול המלך. בכך הוא מצטרף לאגף הישן של המוזיאון, לספריית בית אריאלה, לתיאטרון הקאמרי, לאופרה הישראלית (ולבית המשפט שגם הוא עומד לעבור הרחבה משמעותית). האגף החדש, שייקרא על שמם של שמואל והרטה עמיר, יעניק למוזיאון תוספת עצומה: 10 גלריות חדשות, ספרייה ענקית, מסעדה וקפיטריה, אודיטוריום וחנות מוזיאון.

 

את האגף המקורי של המוזיאון, שנחנך ב-1972, תיכננו האדריכלים יצחק ישר ודן איתן. הם זכו בתחרות שהתקיימה שמונה שנים קודם לכן, והפרויקט זיכה אותם (בפעם השנייה) בפרס רכטר ובמוניטין עולמיים. 30 שנה לאחר מכן ביקש סקוט-כהן לשמור על כבודו של האגף הישן, וחיבר אותו לאגף החדש בשרוול זכוכית המדגיש את החלוקה ביניהם. כעת עולה השאלה כיצד תתמודד הנהלת המוזיאון בתחרות הלא שווה בין האגף הישן והידוע לבין החדש והנוצץ.

 

המודל של הבניין נחשב בשעתו לייחודי, כאשר זכה סקוט-כהן בתחרות האדריכלים על תכנונו, אך יש לציין כי אינו יחיד במינו. מדובר באשליה של אקראיות בצורניות של הבניין, אף שאין כאן אקראיות כמובן: המבנה מתבסס על גופי היפרבולואיד המרכיבים רשת מחושבת היטב, ומתאפיינת בחוקים מתמטיים מובהקים. אשליית האקראיות יוצרת תחושה של מטאור שנחת בעיר, ומבקש להפוך לאייקון אדריכלי. בשל מורכבותו הצורנית של הפרויקט, נעשה שימוש בתוכנת ריינו (Rhino) שמשמשת בדרך כלל לעיצוב מוצר. את מקומן של גיליונות התוכניות המסורתיות, החליף מודל תלת-ממדי ממוחשב ששירת את הקבלן.

 

עקב מגבלות הגובה שקבעה תוכנית בניין העיר (תב"ע), האוסרת להקים את האגף מעל לגובה המוזיאון הקיים, הוטמנה מחצית מהאגף החדש מתחת לפני הקרקע. אף שהאגף החדש מתנשא מקרקעיתו לגובה של 26 מטרים, המבקר כמעט ואינו מרגיש שהוא נתון בתוך בור וזאת באמצעות שליטה במהירות וקצב תנועת המבקרים ומשחקי אור, מסות וחללים. זהו הישג שהופך את האגף החדש להצלחה של ממש.

 

בביקור ראשון באתר הבנייה לפני כשנה, יצר הבניין תחושה של דחיסות מוגזמת, בעיקר בגלל ריבוי הגלריות על יחידת שטח מצומצמת למדי. אך היה זה רושם מוקדם מדי: השבוע, בסיור במבנה הגמור יחד עם האדריכל הישראלי עמית נמליך, המשמש כאדריכל אחראי מטעם משרדו של סקוט כהן, הרושם כבר שונה בתכלית. בעוד שתליית עבודות האמנות נעשית במלוא הקצב, שוררת תחושת רווחה ונינוחות.

 

לדברי נמליך, ההשראה הייתה מוזיאון גוגנהיים (פרנק לויד רייט) במנהטן: "קיומו של מרכיב מרכזי שמכניס אור טבעי אל תוך הבניין והרמפות המקיפות אותו בא מהגוגנהיים. השראה נוספת באה מהמוזיאון שתיכנן לואי קאהן באוניברסיטת ייל שמאפשר לך באמצעות אטריום מרכזי להציץ מגלריה לגלריה, ומפתה אותך לגלות עוד ועוד חללים. התנועה היא הבניין, וזה היה גם הרעיון של פרנק לויד רייט".

 

מפל האור

 

בביקור השבוע, הכניסה לאגף החדש עדיין נעשית מבעד לאגף הישן. אל מול עבודת הענק של יעקב אגם, "מצעד הזמן", שהושבה לאחרונה אל מקומה, שוכן מסדרון הזכוכית המגשר בין שני הבניינים - ובכך מנתק למעשה ביניהם. המשותף בין שני האגפים הוא הבטון החשוף המשולב בטיח לבן, אך זהו רק ההיבט החומרי שמשותף ביניהם. את החלל המרכזי בעל המידות ההרמוניות, שאליו נחשפים בבניין הישן, מחליף בבניין החדש אולם מרכזי צר וגבוה הקושר את כל קומות הבניין, ונראה כמו בור עמוק שלקרקעיתו יורדים בדרגנוע ארוך המזרז, מקל ומכוון את התנועה. שם, בעומק של 13 מטר ממפלס הכניסה, ממוקמים האודיטוריום והגלריה הגדולה.

 

כשנוחתים בקרקעית הבניין ניתן לראשונה להרים את המבט אל-על ולהתרשם מהעוצמה שאליה הצליח להגיע סקוט–כהן, תוך שימוש באור יום טבעי היורד מהתקרה ובדרכו קושר את כל המעברים והגלריות. במוזיאון אוהבים להשתמש בכינוי שהמציא האדריכל - "מפל אור" – ביחס לקרני האור הנשפכות במרכז האגף מלמעלה למטה. אותו "מפל אור" מהווה מרכיב מארגן בבניין כולו ומחולל את כל מערך התנועה המתרחש בהיקפו. זהו גם האולם היחיד, למעט הספרייה והמסעדה, שנהנה מאור טבעי.

 

זהירות, לשון!

 

בדומה לגלריה הגדולה, גם שאר הגלריות שומרות על ההגדרות המסורתיות הנהוגות בהצגת אמנות, אלא שלכל אחת מהן יש קשר שונה אל "מפל האור" ובכך נוצרים משחקים של קשרי מבט ותנועה. נוסף לכך, הפלסטיות של הבטון חודרת אל פינת הגלריה הגדולה בדרמטיות, ויוצרת מעין לשון אפורה ענקית. כאשר עומדים למרגלותיה, ניתן לחוות את המהות האדריכלית של הבניין, המנצלת במודע את החיבור בין החומר לחלל. לשונות הבטון חוזרות ומופיעות במקומות נוספים, ואם לא תהיו מספיק עירניים אתם עלולים לחטוף חבטה בראש. בינתיים דאגה ההנהלה לגדר את אחת הלשונות כדי למנוע תאונה לא נעימה מסוג זה. בתום הביקור בגלריה הגדולה מתחיל המסע הרגלי העולה אל פני הקרקע בספירלה, דרך הגלריות השונות. הודות לתכנון המאזן בין מרחבי המעבר למרחבי התנועה, הרגליים אינן מתלוננות על זווית העלייה.

 

ההקפדה על הפרטים בעיצוב הפנים של הגלריות שומרת על סטריליות, במטרה למנוע ככל הניתן הפרעות חזותיות לתצוגת האמנות, שהיא המהות עצמה. יש גלריות עם רצפת בטון מוחלק, ויש אחרות עם ריצוף באריחים המדגישים את כיוון התנועה. קירות הגבס מטויחים בלבן והתקרות האקוסטיות מחוררות בדפוס חוזר לספיגת רעש.

 

לדברי נמליך, הגלריות עוצבו כקופסאות לבנות כדי שהאדריכלות לא תפריע לאמנות. "הקופסאות הלבנות נמצאות בתוך אתר שהוא משולש, וכך נוצר המאבק בין הקופסאות המלבניות לבין הבניין המשולש", הוא אומר בלשונו הציורית, ומתייחס למבנה כיצירה פיסולית חיה: "המעטפת היא כמו עור שמתוח על הקופסאות, וגם בתוכנית וגם בחתך הם נמצאים כל הזמן בכיוונים שונים".

 

איפה תל אביב נמצאת בבניין?

 

"מבחינת חומריות יש הרבה קשר לאדריכלות של תל אביב, וגם לבניין הישן. הרבה באים ואומרים לי שזה בניין שבא מאדריכלות בחו"ל, ואני אומר שאמנם האדריכלות באה מחו"ל, אבל את הבניין בנו ישראלים".

 

ביקורת יפנית

 

בין המבקרים שפקדו את האגף החדש היו צמד האדריכלים היפנים קזויו סג'ימה וריו נישיזאווה. השניים עומדים בראש משרד SANNA, שהתמודד על תכנון האגף והפסיד, ולאחרונה זכה בתכנון קמפוס בצלאל החדש בירושלים בהליך שנוי במחלוקת. נמליך, שערך לשניים סיור באגף, סיפר שהם היו היחידים שהעירו על הפרויקט וציינו את העדפתם לאגף הישן. "הם עושים מבנים קובייתיים ולכן התחברו פחות לצורות החופשיות שלא מאפיינות את עבודתם", הוא סבור. "היפנים התרשמו מרמת הגימור ומהפרטים, כמו הפאנלים והחיבור בין הרצפה לקיר, דבר שעל פניו נראה פשוט אך למעשה קשה לביצוע מדויק".

 

צריך לשלם יותר בכניסה?

 

האגף החדש ייחנך ב-2 בנובמבר. עם תוספת של 18,500 מ"ר, המצריכה משאבים חדשים הכרוכים בהעלאת תערוכות רבות במקביל ובכוח אדם נוסף, מי יממן את המהלך? בינתיים לא הוחלט אם המבקרים יתבקשו לשלם יותר בכניסה - דמי הכניסה אינם זולים ממילא (42 שקלים) – והנושא נמצא בדיונים.

 

ואלה תערוכות הפתיחה בנובמבר

 

בשניים מתוך שלושת האולמות שייוחדו לאדריכלות ועיצוב (אגף אניאס ובני שטיינמץ לאדריכלות ולעיצוב) כבר ניצבות עבודותיהם של שניים מבכירי המעצבים המקומיים, שנבחרו לחנוך את האגף בתערוכותיהם: חנן דה-לנגה, שיצר שני מעגלים של ספריות, ויעקב קאופמן, הפורש בפני הצופה תהליך שלם של עבודה עיצובית. בין תערוכות הפתיחה תהיה גם תערוכת אדריכלות, שתציג את המבנים בהם התגלגל המוזיאון מאז ייסודו בשנת 1932.

 

  • "חמישה רגעים" - תיעוד העיצוב והאדריכלות של חמשת המבנים של המוזיאון, החל ממשכנו הראשון בבית דיזנגוף (אוצרים אורחים: האדריכלים יאשה גרובמן ואריאל בלונדר).
  • "המוזיאון מציג את עצמו": אמנות ישראלית משנת 1960 ועד היום (אוצרת: אלן גינתון).
  • אנסלם קיפר, "שבירת הכלים" (אוצר בפועל: ד"ר דורון לוריא).
  • אורי גרשט - Evaders (אוצרת: אלן גינתון).
  • חנן דה לנגה, "אקס ליבריס" (אוצרת: מאיה ויניצקי).
  • יעקב קאופמן, "לרוץ במעגלים" (אוצרת: מאיה ויניצקי).
  • "עושים מקום – צילום ישראלי עכשווי" (אוצרת: נילי גורן).
  • "אוטופיות על הנייר", הדפסים ורישומים מאוסף המוזיאון (אוצרת: אירית הדר).